מור ואהלות לח

על מצות מזוזה או לעשות מזוזה אלא שנשמע חידוש בברכה כי בתלמוד קבע פי' דרך תמידות ובמזוזה הוי קבע אף תוך ל' כשירצה. ובזה י"ל דקדוק אחרונים בלשון וקבעו ח' ימי חנוכה וכן איתא בגמ' דגם שם הדלקה עושה קביעות שאין לטלטלו קודם שיעורו עי' ד"מ תרע"ה סק"א ומשבצות תרע"ב ואשל אברהם תרע"ה סק"ב ומפורש במ"ס פ"ב ה"ג ואכמ"ל

יב (י"ל דכשיצא תוך ל' לא תהיה ברכת המזוזה לבטלה וראיה מנ"ח ושחיטה ותרומה. מקור מרמב"ם דתרומה חובה אף כשאינו רוצה להגות. הערות בזה. כשמברך לאכול ונודע איסור במאכל מדרבנן אפילו אסור לאכול כ"ש בין לרמב"ם ובין לרא"ש. אם בירך ונמאס הפרי אם מועיל חרטה אחר הברכה. ישוב לרש"י וראי' מק"נ ותמיהות על ס' יהושע. חקירה במג"א ופמ"ג. אם מת עכו"ם אם צריך לשפוך המים במצ"ש.. מת בע"ש ולא שפכו אם מותר לשתות בשבת. בשלו תבשיל ממים וערבו ג"כ לחלב ותינוק תוך ל' נמצא מת בזרוע אמו מה דינם. מתי מוקמינן על חזקת חי, מחלב יעשו גבינות. ואם יש ס' מותר. והערות שונות בזה.) עוד מקום אתי לומר בשוכר בית בחו"ל וקובע מזוזה תוך ל' בברכה שחקרתי באות ט' י"א דניחוש שמא יחזור בו ויצא תוך ל' די"ל דאפ"ה לא תהיה הברכה לבטלה עי' תה"ד סי' ק"ב במדליק נ"ח בע"ש וכבתה קודם קבלת שבת דאין זקוק לה דחשיב קיום העשה בהכשר מצוה כמו במצוה עצמה עי"ש הרי דגם ברכה לבטלה אין כאן [ועי' ט"ז תרע"ג סק"ט] וכמו ברכת השחיטה וכן ברכת הפרשת תרומה לשיטת הג' רעק"א בחי' על ט"ז יו"ר סי' א' ס"ק י"ז שאינו מחויב רק ברוצה להנות אח"כ ועי' תוס' קדושין ל"ו ד"ה כל] ואפ"ה אין החיוב עליו שיאכל ויהנה אח"כ ממנו בכדי שלא תהיה הברכה לבטלה וה"נ. וראיתי בקנאת סופרים השמטות להלכות מזוזה תשובה מ"ב דס"ל כרעק"א וחכם א' כתב לו שמרמב"ם משמע כט"ז דאף בשאינו רוצה להנות מחויב להפריש והוא דחה זאת, ולפע"ד מבואר ברמב"ם הלכות ברכות פי"א הי"ב דבהפריש תרומה לעצמו מברך להפריש ובהל' ט"ו כתב דנט"י ושחיטה אף לצרכו מברך על וא"כ מאי שנא תרומה משחיטה אלא על כרחך דתרומה חובה אף באינו רוצה לאכול ולהנות ועי' מ"ש לקמן אות י"ז. ומצאתי ראיה לט"ז מרש"י פסחים ס"ט ד"ה הזאה דתרומה דאין לומר דקאי הזאה להפריש תרומה דהא הפרשת תרומה גופא לא דחיא שבת והפי' ידוע משום מתקן והלא בלא"ה אין חיוב עליו כשאינו רוצה להנות ממנה אלא ע"כ כט"ז, ועי' תוס' שם ד"ה דתרומה ועי' רש"י גיטין מ"ז ע"ב ד"ה מדאורייתא משמע בהיפוך וצ"ע ואין לדחות הראי' שכתבתי מברכת שחיטה למזוזה דשאני שחיטה דכשרוצה לשחוט הוי גוף המצוה מה"ת לזאת הברכה בתוקפה אף כשימנע אח"כ ממנה משא"כ מזוזה, הנה גם בשוחט בן פקועה דהוי דק משום מ"ע כנ"ל באות הקודם ואפ"ה אין חיוב עליו להנות אח"כ ממנה והברכה לא הוי לבטלה וה"נ במזוזה כיון שמתחילה הי' כוונתו לדור בה גם לאחר ל' אף אם יחזור בו אח"כ לא הוי ברכה לבטלה, ודוגמא לזה ראיתי בריטב"א חולין ק"ו דאם נטל ידיו ונמלך מלאכול אף שבירך ענט"י רשאי ולא נאמר לו שחייב לאכול בכדי שלא תהיה ברכתו לבטלה עי"ש. ובאמת שלפענ"ד צ"ע אם כללא הוא גם לברכת הנהנין וכדומה שיכול לימלך ולחזור בו אחר הברכה או אפשר דרק בנט"י מטעם דיכול להתנות עליהם כל היום עי' או"ח סי' קס"ד. והנה הא פשיטא לי דעכ"פ היכא שהמניעה אח"כ מצד סרך איסור בגוף המאכל ועי' מה שכתבתי בסמוך ועי' מ"ש באות ל"ז] אפילו איסור דרבנן שנודע לו אח"כ אין לו לאכול אף פחות מכשיעור. לא מבעי' לשיטת הרמב"ם פ"א מברכות וכן נפסק בא"ח סי' קצ"ו דעל איסור דרבנן אין מברכין לא בתחילה ולא בסוף אף שברהמ"ז מה"ח וליכא למימר דמיירי כשלא אכל כדי שביעה דהוי רק מדרבנן דמדסתים משמע דבכל ענין הדין כן, עכ"פ חזינן דאלים איסור דרבנן להפקיע דבר מה"ת וה"נ אלים האיסור דרבנן להפקיע דבר מה"ת במה שיהי' נחשב ברכתו לבטלה אשר י"ל דרמב"ם ס"ל דברכה שא"צ עובר על לא תשא מה"ת עי' מג"א רט"ו סק"ו [ובפרט שי"ל רמה"ט לא הוי ברכה לבטלה כיון שמקיים דברי חז"ל שלא יחשוש לברכה לבטלה ועי' שו"ת פמ"א ח"ב סי' מ"א ונתה"ש ח"ב] ובפרט לפי מ"ש הט"ז בסי' קצ"ו בטעם הדבר שאינו מברך עליו כיון שאין אכילתו חשובה כלל והוי כלא אכל עי"ש א"כ עפ"ז ה"ה כאן לא יאכל כי מה יועיל לו כיון דהוי כלא אכל וסוף סוף הוי ברכתו לבטלה. ואין לומר דאם נתירו לאכול מחמת שבירך א"כ שפיר אכילתו חשובה דבהיתר קאכל ואינו מתחרט וקצה באכילתו ועי' ח"מ סי' רל"ד ס"ג ובסמ"ע שם ולמ"ש הש"ך ביו"ד קי"ט ס"ק כ"ז דלענין ממון לא גזרו י"ל דאה"נ דאם בירך בכה"ג לא גזרו] דזה ניחא לשיטת המחבר ס"ב דבסכנה מברכין עליו ועי' משבצות שם שכתב דל"ר לשוגג משא"כ לשיטת הרמב"ם גם בסכנה אין לברך דאין אכילתו חשובה א"כ עפ"ז אין להתיר לו לאכול בנ"ד ואפילו לדעת הרא"ש דס"ל כראב"ד שמברך כשאכל בשוגג עי' ט"ז שם ולכאורה לא אלים האיסור דרבנן וא"כ ה"נ, אך לדידיה ברכה לבטלה שעובר על זה אינו רק מדרבנן וקרא דלא תשא אסמכתא בעלמא הוא עי' מג"א שם וכיון דרק מדרבנן הוא מה אולמיה הך דרבנן מהך ע"כ נראה דלא יאכל ושב ואל תעשה עדיף. ועי' או"ח סי' ר"ו ס"ו דמי שנטל פרי ובירך עליו ונאבד או נמאס צריך לחזור ולברך הרי דבנמאס א"צ לאכלו אף דהוי ברכתו לבטלה, אך בעטרת זקנים שם מביא י"א דיש לו לאכול קצת אף שנרקב כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה וצ"ע להנ"ל כיון דנמאס אין אכילתו חשובה וקצה באכילתו וא"כ הוי כלא אכל, וכן י"ל דיש איסור משום בל תשקצו ובאיסור אין רשאי לאכול כנ"ל ואכמ"ל

אך מבעי' לי אם יוכל למנוע עצמו מלאכול אחר הברכה רק מצד שאינו רוצה ומתחרט עי' רש"י ערובין מ' ע"ב ד"ה ליתביה לינוקא וז"ל דה"ה כי שתי אחרינא דטעמא משום דגנאי לכוס של ברכה שלא יהנה ממנו אדם לאלתר וכו', ועי' מג"א סי' רע"א ס"ק ל"ב וסי' תרכ"א סק"ג, ובשו"ת הר"ן דקדק על לשון גנאי דהלא אם לא טעמו ממנו הוי ממש ברכה לבטלה ועי' ט"ז או"ח סי' ג' סק"ד, ובאמת שלפעד"נ דרש"י קרא גם לאיסור גמור גנאי עי' רש"י ברכות י"ג ע"ב ד"ה לייט. ועי' בקרבן נתנאל על מ"ש הרא"ש פ"ק דתענית דאי' דאם קבל עליו התענית אסור לאכול ולשתות ממ"ד בערובין שם לענין זמן על הכוס ביו"כ היכי נעביד נבריך עליה ושתי ליה כיון דאמר זמן קבל עליו ותמה ע"ז דלמא שאני התם דא"כ תהיה למפרע ברכתו לבטלה עי"ש הרי דאין מועיל לו חרטה כדי שלא תהיה הברכה לבטלה. ועי' שו"ת ס' יהושע בפו"כ סי' תקי"ח דהא דמהני שאלה בתרומה וחלה היינו דוקא היכא דמפרישה עם עוד עיסה אבל היכא דמפרישה בפני עצמה דאם ישאל עליה נמצאת למפרע ברכתו לבטלה שוב הוי כנדרי אסורין שאין מתירין אותן, אמנם תמוה דמה מהני שמפרישה עם עוד עיסה דהברכה חל על עיסה אחרת דהלא נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ועוד קשה גם כשמפרישה בפ"ע כיון שבעת ברכתו בהיתר היה הדין שכשירצה יכול לשאול א"כ אח"כ כששואל אין כאן ברכה לבטלה, עי' הלק"ט ח"א סי' מ"ח וחת"ס