מור ואהלות לו

וראיתי בס' לחם ושמלה סי' ק"צ שסיים ולא זכיתי להבין דבריו הק' דהתם מעיקרא הכי תקינו רבנן שדבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים אבל בנידון זה אמרו הטעם משום מאכולת שהי' בזמניהם כגריס אבל עתה שאין בנמצא כן איך נתלה בו. ולפעד"נ דכיוון ג"כ לזה דהטעם משום טהרות ולפיכך בהיכא דהבגד טהור או בנפל ע"ג קרקע עולם שבתחלת הנפילה לא היו דנין עליהם לענין טהרות גם האשה טהורה וכיון שכל עיקר כתמים ג"כ מטעם טהרות כנ"ל ואף עתה שבטלו מ"מ אסור מטעם דבר שנאסר במנין ופחות מגריס ועוד לא נאסר כלל ועי' מ"ש שם באהלי סק"ח ואכמ"ל, אך ראיתי בפת"ש סי' ק"צ סק"ט שהביא דברי הס' יראים ובשמים ראש שהחמירו כל דלא מוכחא מלתא שהוא דם מאכולת. ואשר אני אחזה לפע"ד לדינא דבאין דם צבור במקום א' רק כצבע עי' ס"ט שם סס"ק ס"א והאשה מסולקת דמים כגון מעוברת ומניקה בוודאי יש להקל עד שיעורו ממש דדמי למ"ש התורת השלמים שם סק"ב להקל בהני אם הרגישו שנפתח מקורם ואף שבשו"ת חת"ס חולק עליו בסי' קס"ח [וכן נלפע"ד ע"פ מ"ש שם באהלי ראיה לדין אשה שהרגישה שנפתח מקורה טמאה מרש"י סוטה כ' עי"ש ולפי שיטת רש"י סוטה כ"ו דמעוברת ומניקת עצמו או שותה בעת עיבורה ומניקתה דלא כתוס' שם הרי דאפ"ה לא חלקו ואמרה הוציאוה שלא תטמא כיון דמרפיא הדמים פותח את המקור וא"א לפה"ק בלא דם] מ"מ להחת"ס בלא"ה יש להקל בזה בכל אשה עד השיעור ועי"ש בחת"ס סי' ק"נ וא"כ ממ"נ יש להקל ולתורת השלמים גם בלא"ה בכל אשה אינה טמאה עד שיהי' השיעור עי' מ"ש שם באהלי ואכמ"ל. ובימי טוהר צ"ע לפע"ד דהנה הא פשיט, דעכ"פ מסולקת דמים היא אפילו מת הולד ופחות משיעורו ממש אין לאסור [וי"ל דאדרבה בימי טוהר אינה מסולקת דמים שלפיכך יש החומרא שאינה טובלת בהם בכדי שלא יבעול כשהיא רואה דם טוהר לדידן דקימ"ל שלא לבעול על דם טוהר, ואפשר דרק ע"י בעילה חיישינן שאינה מסולקת דמים ומרש"י נדה כ' ע"ב ד"ה חזינא משמע דמעינה פתוח אף שלא מחמת תשמיש ועי' ש"ך קפ"ז ס"ק ל"ב ובפת"ש שם ובנחל אשכול הל' נדה ססי' מ"ח וח"צ סי' ח' לענין מפלת] ואף בכגריס ועוד הנה מלשון הרמ"א סי' קצ"ד ודינו כשאר דם לכל דבר לא מיירי מכתם רק בהרגשה לפיכך עכ"פ יש מקום להקל גם בדם צבור במקום א' כל שאינו כשיעורו ממש והמחמיר יחמיר והמיקל לא הפסיד כיון שהוא מנהג שנתחדש אחר התלמוד וכבר כתב הרמב"ם שבצרפת היו בועלים גם בימיו על דם טוהר עי' ב"י ואף שבזמנינו כבר הכריעו הפוסקים ונתפשט המנהג בכל מדינה ומדינה לאסור [ולולא דמסתפינא אמינא דחומרא שהחמירו שלא לבעול על דם טוהר היתה נוהגת גם בזמן הבית בירושלים ודאית מריש יומא דמפרישין אותו שמא תמצא ספק נדה והלא משלחח שא"צ פרישה כגון שאשתו יושבת על דם טוהר אלא ע"כ כמ"ש ויתישב ג"כ קושית תויו"ט דאמאי אמר ס' נדה ולא ודאי ואכמ"ל] מ"מ י"ל דבכתם אף שגדול יותר מגרים ועוד לא קבלו עליהם ועי' מ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג ס"ק ט'. ואם אמנם מצאתי בקנאת סופרים דף מ"ז שהורה דבכתם בימי טוהר תברך על טבילתה מ"מ אף אם נציית ליה י"ל דאין לך בו אלא חדושו האחד עכ"פ רק בכתם כשיעורו לא בפחות, ועי' נוב"י מה"ת חיו"ד סי' צ"ו ועי' תשו' חת"ס סי' קנ"ז ומהתימה דהלא הקו' של החכם השואל מבואר בנוב"י שם ולא הביאו ועי' מ"ש באות שלאחר זה ואכמ"ל

ואגב אעירה במ"ש במעיל צדקה שם וז"ל ואף כי יתמעטו גם העדשים לערך הכמות אפשר שהגידולים אינם מתמעטין כל כך דו"ק עכ"ל, הנה ממ"ש הט"ז יו"ד סי' מ"ד ס"ק י"ב משמע דהגידולים נתמעטו [ועי' צל"ח פסחים קי"ו דגם הבצים נתקטנו לזאת בעינן זית לשיעור מצה ומרור כפל מלפנים שהי' כשיעור חצי ביצה ועי' חח"ס חא"ח סי' קכ"ז ושו"ת בית שלמה ח"ב סי' ק"ז ושם ארי' חיו"ד סי' נ"ה ותשו' הגאונים לר"ה סי' מ"ו והנדפס בליק סי' צ"ה שלכך חלו חז"ל השיעור בבצים ופירות שהן קיימין בכל עת ואינם משתנים ועי' רש"י שבת ט"ו א' ותוס' עירובין פ"ג א' דבצים מדבריות גסים משלנו ועי' ראש אפרים ק"ה סי' ט"ז מ"ש בשם הרשב"ץ ביבין שמועה ועי' צ"צ להה"ק מלובאויץ חיו"ד סי' קע"ה לענין רימון ולחם ושמלה סי' ר"א לחם מ"א בשם ג"ט ועי' שעת"ש סי' תפ"ו] ועי' משבצות יו"ד סי' מ"ד או"ק י"ב שהקשה דלמא בשיעורא דידהו משערינן ודוחק לומר דנשתנה הטבע בבהמה ג"כ ן ולפי מ"ש המע"צ שם דהאנשים נשתנו כ"ש בהמה דלית לה מזלא עי' רש"י פסחים ח' ע"ב ד"ה כלפי שאמרה תורה ועי' רש"י חולין מ"ז ד"ה כטרפא דאסא והלב"ש בסי' ל"ה ריש ס"ק נ"ד פי' דבריו דבימי ר"א לא היה וורדא לבהמות הרי דנשתנו ועי' אה"ע קנ"ו ס"ד דעכשיו נשתנה ויולדת לט' יולדת למקוטעין וכן הוא בכ"ד עי' יו"ד סי' שט"ז ס"ג ואו"ח סי' קע"ג מג"א סק"א וסי' קע"ט סק"ח ועי' רש"י סנהדרין כ"א ד"ה שלא היה להם לבנות ישראל ובכור שור נדה ל"ח ויד שאול סי' רל"ד ס"ק מ"ה ומשבצות יו"ד מ"ג סק"ב ואדם ובהמה תושיע ה' וא"כ אין כ"כ דוחק לומר] וכעת לא ידענא בשיעור הזה מהו, שהפי' כיון דדוחק לו שהבהמה נשתנה א"כ אין אנו יודעים עתה השיעור כענבה. הנה לפענ"ד י"ל גם אם זה אינו דוחק ונשתנה הבהמה ג"כ מ"מ הגידולים נתקטנו יותר דהרי זית חצי ביצה לפי בעלי התוס' ועתה אינו נמצא כך כמ"ש הט"ז אף שגם הבצים עתה נתקטנו כמו הבהמה וכן י"ל דגידולי הבהמה לא נתקטנו כמו גידולי העוף דחיותו של בהמה מרובה עי' ט"ז סי' ל"ד סק"ב והוא מדברי הרשב"א ולכאורה קשה שם דהא אין זה כ"ש דאם חיותה גדול הלא הגרגרת שלה ג"כ גדול לפי חיותה אך י"ל דהכי פרושו דבשחיטה העוף ניתר ברוב סי' א' והבהמה ברוב שנים ואף שזה הללמ"מ מכל מקום ראינו דחיות העוף ניטל ברוב א' ובבהמה לא ניטל רק ברוב ב' ולא אמרינן דנגד זה רוב הסימן גדול יותר משום דהחיות של בהמה אף לפי גדלות סימן שלה בכל זה החיות מרובה יותר מערך עוף וה"נ בנ"ד נגד גידולי עוף לא נתקטנו גדולי הבהמה ועי' מ"ש באות כ"ט וצ"ע: ואגב אזכיר מה שהשבתי לשואלי הכונה שתפס רש"י ז"ל בפסחים ס"ד ע"ב ד"ה תפיסה נותן פול או אבן דוקא והשבתי כדי להזכיר הכשרות וטרפות שבה דאבן כשר וכפול טריפה עי' יו"ד סי' מ"ד סעי' ד' ה' ואכמ"ל

יא (חקירה אם תקנו ברכה לטבילת כתם לבעלה בלא טהרות ברכת יו"ט שני ושכחת עירוב נתקן על הספק חילוק בין ספירה לסוכה עצה שתקח כלי ותטבול ויעלה הברכה גם על טבילתה. חקירה דניחוש להברכה בכתם בימי טוהר. היכא דהוי מגדר משמרת הוי מצוה כמדינא. בפת כיסנין בשבת אחר קידוש שר"ל דא"צ אחריו מעין ג' אדרבה י"ל דצריך בהמ"ז. אם הלכה כשמאי דמחד בשבת לשבת. יותר טוב לשמוע הברכה מהמחויבת ואם א"א תברך בעצמה. שוכר בית בח"ל מברך בקביעתו מזוזה תוך ל' דקדוק נוסח הברכה לקבוע.) והנה במה דפשיטא להקנאת סופרים באות הקודם דבכתם בימי טוהר ג"כ צריכה לברך על הטבילה לפע"ד צ"ע דהנה בכל כתם שטמאה רק מדרבנן מטעם דבר שנאסר במנין מחמת טהרות כנ"ל שם ואף עתה שבטלו טהרות מ"מ האיסור עומד במקומו אבל עכ"פ לא עדיף מאז וא"כ י"ל דגם בעת