מור ואהלות כט

כתוב הך ומזוזה לפתחו רק צייץ טליתו והחילוק ביניהם ע"פ ב' דרכים, הדרך הא' [כאן יתבאר ודרך הב' באות ח'] דהנה בשו"ת חת"ס חא"ח סי' קכ"ד חכם א' הקשה לו דלשיטת התוס' פסחים ג' ע"ב ד"ה מאליה דמי שאין לו קרקע שפטור מן הראי' כמ"ד שם דף ח' ה"ה דפטור מפסח א"כ מ"ט דמכשירי פסח דוחין שבת לר"א פא"ד הא מבואר דלר"א ציצית ומזוזה אינו דוחה שבת הואיל ובידו להפקירן א"כ ה"נ בידו להפקיר הקרקע ויהי' פטור מן הפסח ולא ידחה שבת ועי"ש מה שיישב, והמשנה למלך ריש הלכות קרבן פסח הקשה ב' קושיות על דברי התוס' הנ"ל דמנ"ל דפסח שוה לראיה בזה ומנ"ל דחו"ל פטור מן הראיה, ועי' צל"ח שם בדף ג' ובדף ח' העירו חכם א' דמדוע השמיט הרמב"ם להך דינא דמי שאין לו קרקע שפטור מן הראי' עי"ש ועי' במחברים אחרונים מ"ש בזה ועי' שו"ת בנין ציון החדשות סי' פ"ד. והנלפע"ד לישב הכל דבמס' ב"מ נ"ו לענין אם יש אונאה לשכירות אמר אביי דשכירות ליומא ממכר הוא והקשו התוס' שם ד"ה והאי דהלא בעכו"ם ט"ו מוכח דשכירות לא קניא ותירצו כיון דכתיב ממכר מיותר לרבות שכירות אבל בעלמא לא קניא [וכה"ג עי' פסחים ו' שאני התם דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא עי"ש] והנה התוס' פסחים ח' ד"ה לכדר"א הקשו דכיון דפסוק לא יחמוד איש את ארצך לכדר"א שכל שיש לו קרקע וכו' השתא את מיותר עי"ש ד"ה הקודם לזה ועי"ש מה שישבו ואינו משביע לנפש נענה כמוני ועי' לקוטי שושנים פ' חשא מה"ר מאיר בר' לוי. ונלפע"ד הנדרסת תחת רגלי רבעת"ו דמקום הניחו לי ליישב והכי פרושו לכרר"א דדוקא מי שיש לו קרקע עולה לרגל וא"כ קמ"ל הך את דאף דשכיח היזקא בקרקע בלא בעלים עי' חולין ק"ה סייר נכסיה וגיטין ל"ח ובפירש"י ובשאר שלוחי מצוה שאני בשכיח היזקא כנ"ל שם בגמ' אבל בזה גם בכה"ג אין ניזוקין ועי' מ"ש באות כ"ח ועי' סמא דחיי דרוש ב', ובזה י"ל מ"ד בשבח פ"ח אמר הקב"ה למשה החזר להם תשובה וכו' שמא ישרפוני וכו' א"ל אחוז בכסא והחזר להם פי' שאמר לו בכפל דאף בכה"ג אינם נזוקין, עוד י"ל דאת מרבה שכירות ליומא דממכר הוא ועי' בע"ז שם דשאלה דמי לשכירות ובאמת י"ל דרבי אמי לא דריש את כלל וא"כ לדידי' דוקא שיש לו קרקע קניה, ובזה לא קשה מידי דמדוע השמיט הרמב"ם הך דינא דמי שאין לו קרקע דלדידן דמרבינן שכירות ושאלה א"כ אין לך אדם שלא יהי' לו לינת לילה עכ"פ בא"י [ובזה י"ל כונת המשנה באבות פ"ה מ"ה ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם פי' כתירוץ הא' שכתבתי דאת מרבה אף דשכיח היזקא בכל זה אינם ניזוקין ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים פו' כתירוץ השני דאת מרבה שכירות ושאלה, ועי' אבני שוהם פ' וישב אות י"ג דהנך תרווייהו סמכין אהדדי ע"פ הקבלה ג"כ] ובפרט לשיטת הרמב"ם בהל' בית הבחירה פ"ז הי"ד שפסק כהתנא במגילה כ"ו דירושלים לא נתחלקה לשבטים ולפיכך אין משכירין בתים בירושלים ועי' ברש"י שם שפי' דבחנם היו נותנים לעולי רגלים א"כ תמיד נחשב יש לו קרקע ועי' גיטין מ"ד ע"ב הא דאית ליה ביתא בא"י] ולא יצויר אין לו קרקע רק כשדר בחו"ל ולא שכר ושאל לו קרקע בא"י דאז פטור מן הראיה דארצך ממעט חו"ל עי' חולין קל"ו וב"ב פ"א וה"נ כן, ונתישב קושית המל"מ דמנ"ל לפטור חו"ל מראיה ועי' במפרשים שהביאו ראיות לזה דפטור מתענית ד' ודף י' וגיטין ד', ונתישב הקושיא דמסנהדרין י"א משמע דגם אנשי חו"ל חייבים בראיה די"ל דמיירו בהנך שיש להם שכירות קרקע עכ"פ בא"י [ואח"ז ראיתי בס' באר אברהם פסחים שם שהאריך בזה ולא נחית למ"ש מענין שכירות] וכן י"ל קושיא השניה של המל"מ דהיכן רמיזא דפסח שוה לראיה בזה ואפשר משום דסמיך אחר הפסוק של ולא יחמוד איש את ארצך הפסוק של לא תשחט על חמץ וכו' [הן אמת דקשה לי מדברי התוס' בעצמם בפסחים ל"ח ע"ב ד"ה נאכלים דרשב"א מפרש דלפיכך הוי בכורים חובה שאין להם זמן קבוע כיון שאם אין לו פירות לא יביא בכורים ולפ"ז הלא גם פסח כן הוא כשאין לו קרקע וצ"ע וי"ל] עכ"פ בזה נתישב קושית החכם להחת"ס דמדוע פסח דוחה שבת הלא יכול להפקיר כנ"ל די"ל דהנה ר"א דורש אתין עי' ב"ק מ"א ונדה ל"ה א"כ לדידי' ליכא למפרך שיפקיר קרקע שלו ויפטור מפסח כיון די"ל דאת מרבה שכירות א"כ עכ"פ יהי' מוכרח לדור בה בתורת שכורה או שאלה וסוף סוף יתחייב בפסח, ואפי' לשיטת השיטה מקובצת בב"מ שם וכמ"ש המג"א בסי' רמ"ו סק"ח דאף שם שכירות לא קני הגוף הקרקע מ"מ הרי בשבת שם ר"י מפרש כן דברי ר"א ור"י ס"ל בגיטין שמביא וקורא דקנין פירות כקנין הגוף לזאת לדידיה בודאי לא קשה מידי [וצ"ע מפסחים ח' בצל"ח דדינו של ר"א דמי שיש לו קרקע דוקא קאי למ"ד דקנין פירות כקנין הגוף ועי' במקנה קדושין כ"ט] ובזה נבין פי' התוס' בפסחים ג' שהוצרך לב' תרוצים על ריב"ב שלא עלה לרגל תירוץ א' אף אם נאמר דנציבין א"י מ"מ לא עלה מטעם שלא היה לו קרקע ואף שהיה לו שאולה או שכורה עכ"פ בכ"ז י"ל כיון דס"ל דשכירות לא קניא דלא יחלוק על סתם מתניתין בע"ז שם ובפרט כי י"ל דסתם בן בתירה הוא ר' יהודא עי' בהג"ה על הקדמת הרמב"ם לסדר זרעים פ"ז, ועי' סדר הדורות, ובמתניתין שם ב"ב מתיר רק בסוס הרי דס"ל כן דשכירות לא קניא כמ"ש בגמ' שם הטעם והוא לא מצינו שידרוש אתין לזאת לדידיה לא מרבה שכירות בכאן ולפיכך לא עלה לרגל [ובזה אמרתי פרפרת א' בפסחים ס"ו ת"ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירה וכו' עי"ש וידוע הקושיות בדורש לציון דרוש ג' ובערבי נחל עי"ש א', מדוע מבני בתירה דוקא ב', כפל הלשון שכחו ולא ידעו ג', מה נ"מ אם עלה מבבל הלל ד', מה נ"מ ששימש שמעיה ואבטליון דוקא. ונלפע"ד דלא ידעו ברי"בב אחיהם שלא עלה לרגל אם משום דיושבי חו"ל פטורים מראיה או דלמא משום שאין לו קרקע קנויה ושכירות לא קניא גם כאן דאת לא דרשינן וא"כ דלמא קרא למלתא אחרינא ולא לג"ש דאינם שוין דפסח חובה שאין קבוע לו זמן כיון שיכול להפקיר קרקע שלו ודמי לבכורים משא"כ תמיד, ולזה כשעלה אדם גדול מבבל הרי דחו"ל חייבים לעלות כשיש להם קרקע ושימש שמעיה ואבטליון שהיו גירי צדק ומסתמא גרים לא היה להם קרקע עי' צל"ח שם וגם הם לא עלו וע"כ מטעם דשכירות לא קניא גם כאן דאת לא דרשי ולפיכך י"ל דפסח אינו דוחה שבת דיכול להפקיר והוי חובה שאין לו זמן ושכחו שהג"ש מקובלת עד שהזכיר להם דמקובלת היא ובאמת שכירות קניא בזה ולא שייך יכול להפקיר והם לא עלו מפני שלא ידעתם דהם בחו"ל פטורים ואני עליתי מעצמי שלא בחיוב] ואפי' אם נאמר דדורש אתין י"ל תירוץ הב' של תוס' דנציבין חו"ל ולא הי' לו כלל אף קרקע שכורה או שאולה בא"י ולפיכך לא עלה לרגל. עכ"פ עפ"ז י"ל דאם נחשב ארצך לענין לעלות לרגל משום דאת מרבה גם שכירות ושאלה ולא שייך הסברא הואיל ובידו להפקירן א"כ י"ל דגם לענין מזוזה אז אף שאין שם את מיותר חייב במזוזה כיון דנקרא ארצך לענין לעלות לרגל א"כ ה"נ נקרא ביתך לענין מזוזה, וכמ"ד מגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת לענין טלטול בשבת בימי הסוכות עי' או"ח סי' תר"ל בב"י, ועי' פסחים מ"ו ע"א כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין ונגעו בבצק בפסח ועי' מ"ש באות ל"ט ואכמ"ל. ולא קשה ממ"ד במנחות ד' מ"ד הדר בפונדקי בא"י וכו' פטור מן המזוזה כל ל' יום דאפשר זה קאי בזה"ז ואפ"ה חוששין לישוב א"י או אפילו בזמן הבית רק שלא בזמן הרגל אבל בזמן הרגל י"ל דאף בפחות מ"ל חייב כשדר אף בפונדקי משום מגו דהוי ארצך כנ"ל ועוד י"ל בזה ואכמ"ל. אקצר ואומר