מור ואהלות כב

מוליך אותן לקדושתן כמו בשוחט זבחים סתם עי"ש משא"כ בכיון לכתוב יהודה ולא הטיל בו דלת לכ"ע מותר למחקו כמ"ש במ"ס פ"ה ה"ג וא"כ ה"נ בנ"ד שסבר שאין זה שם כלל לכאורה מותר למחקו לכ"ע. אמנם התבוננתי דמלבד דמלשון הפר"ח שם דלקי בכל גונא ומלשון ברוך שאמר דף ט"ו דאין למחוק שום שם אפילו נכתב שלא לשמה ומדלא אמר אפילו לא נכתב לשמה משמע דאף בכיון לחול אסור למחקו וי"ל דל"ד לכיון לכתוב יהודה דמחשבתו הי' לתיבה אחרת בזה דוקא מותר למחקו משא"כ בנ"ד שכיון לזה התיבה רק שטעה בפי' התיבה י"ל דאסור ועי' פת"ש רע"ו סק"ט ובשו"ת אחרונים, ואין ראיה ממ"ד בירושלמי דא"ר אם יתן לי אדם תילים של ר"מ מוחק אני כל הללויה שבו שלא כיון לקדשו ועי' במפרשים מחמת דסבר ר"מ דהוא חד תיבה ועי' ס' האשכול ונחל אשכול הל' ס"ת סי' י"ז, די"ל דשם אף שכיון לאלו האותיות מ"מ כיונם לכתבם לחברם בחד תיבה עם הללו משא"כ בנ"ד שאין שום שינוי בהכתיבה. לזאת לפע"ד אין היתר במחיקה, וגם לסמוך על מ"ש הט"ז ברסי' רע"ד בשם סמ"ג דמ"ש לכתחילה קודם כתיבת התורה וכל אזכרות שבו לשם קדושתן מהני בשכח הנה אף שכ"כ בס' האשכול הל' ס"ת סי' י"ג מ"מ מלבד החולקים ע"ז עי' בשו"ת אחרונים עוד י"ל דבנ"ד כ"ע מודו דרק בכתב שם וידע שהוא שם סובר הסמ"ג דיצא במה שאמר קודם ולא בנ"ר דסבר ששם של חול הוא עי' רדב"ז הנ"ל ואכמ"ל. ולגוז ולגנוז אף שהש"ך שם מתיר מ"מ צ"ע דמה יעשה שיצטרך לכתוב השם על הטלאי ואף שבשו"ת חת"ס הוכיח מש"ך סי' ער"ה סק"ג דמותר לכתוב השם על טלאי לפע"ד י"ל דאין ראיה מש"ך די"ל דלפיכך מותר כיון שממילא אינה כשרה עי"ש או דעכ"פ בדיעבד דוקא ולא לכתחילה ובפרט לשיטת אחרונים דכשנכתב השם עוד עם תיבות על הטלאי לכ"ע מותר י"ל דהש"ך מיירי בכה"ג, ואף שדחיתי זאת בחי' ממס' גיטין בהך דאזכרות לא כתבתים לשמן ועתה הלא יוכלו לקדור עוד עם תיבות ויכתבם על הטלאי אך יש לחלק בין שם א' להרבה שמות, וע"כ בנ"ד יקדור אותו עוד עם ב' תיבות ויכתבם על הטלאי ועי' פת"ש שם סק"ד ואכמ"ל. וע"ד הטעות בפ' בלק הנה יען שיש סוברים דאינו קודש כפי' רש"י ואוה"ח ועי' תשב"ץ ח"א סי' קע"ז ואף שאנן קימ"ל לקדשו כפי' התרגומים א"כ נוכל ג"כ לצרף דעת הרדב"ז שא"צ לקדש שום שם זולת שם הוי' עי' מ"ש לעיל אות ז' וגם צירוף דעת הט"ז בשם סמ"ג דמהני מ"ש תחילה וכל האזכרות יהיו לשם קדושתן ואף שיש לפקפק ע"ז כנ"ל מ"מ עכ"פ יש להקל להעביר עליו קולמוס לשמו דרק בשם ודאי כ' הש"ך סי' רע"ו סק"ב דלא מהני העברת קולמוס לשמו לא בכה"ג. וע"ד תיבת אשר הנה אף שבמס' שבועות ל"ה וטוש"ע יו"ד רע"ו כתבו אהיה אשר אהיה אין כונתם דגם תיבת אשר קודש רק דאם היו כותבין אהיה הוי אמינא דגם הנאמר קודם כי אהיה עמך קודש ע"כ כתבו כן וכ"כ בלחם חמודות שם ומה שיש אומרים דלפיכך התרגום אונקלוס גם בתיבת אשר לא פירש כבכל מקום שהוא ג"כ קודש אין ראיה דאפשר זהו ענין שלא ניתן לפרש ובגי' שהביא הכ"מ הל' יסה"ת פ"ו ה"ב מובא רק שם אהיה ועי' ביאור הגר"א יו"ד רע"ו סק"כ. ומצאתי ראיה מאשכול הל' ס"ת סי' י"ז אחר שחשב השמות שאינם נמחקים כתב שאם כתב א"ד משם אדני א"ה משם אהי' וכו' ולא כתב א"ש משם אשר וע"כ דאינו קודש ומותר גם למחקו ועי' זוה"ק ויקרא דף י"א עי"ש. ועוד ראיה משו"ת בגדי ישע סי' כ"ט בהקשותו על הרדב"ז דדייק ששארי שמות א"צ לקדש ממ"ד במ"ס הי' צריך לכתוב ג' שמות והקשה הנמ"י הא לא משכחת ג' שמות הוי' יחד בכל התורה וע"כ דשאר שמות א"צ לקדש דאל"כ הא איכא שמע ישראל ה' אלקינו ה' עי"ש והבגדי ישע הקשה דהא יש ג"כ ה' ה' אל בשלש עשרה מדות ולא הזכירו אהי' אשר אהי' אלא ע"כ דאשר אינו קודש כלל ומותר למחקו ג"כ לאיזה צורך. כ"ד ידידו אליהו פוסק

יד (רב ושו"ב נשתתפו בהכנסות שלהם בכתב אם יכול לחזור, הערות בענין דבשל"בל, אם יכול הרב לעכב על תקנת רוב הצבור. פי' בסוף מגילת אסתר שלמען השלום לא יעכב על תקנת הרוב)

אציג כאן מה שהשבתי לחכם א' ע"ד שקודם שנתקבל לרב במקום פלוני השתתף עם השו"ב שהוא שם מכבר שכל הכנסות שלהם מן הצד חוץ שכירותם יהיה לשותפות ועשו כתב ביניהם בזה"ל אנחנו הח"מ גמרנו בינינו להיות שותפות בהכנסות שלנו ונעשה בקגא"ס בכליו של החכם בלא עדים ואחר שנתקבל לרב שם תיכף דאה הרב שא"א להם להיות שותפות ע"כ רצה לחזור בו ואומר שלי שלי ושלך שלך אם יכול לחזור. וזה תשובתי עי' ח"מ סי' קע"ו ס"ג דעת המחבר דאף שני אומנים שנשתתפו בק"ג אינם שותפים דאין אדם מקנה דשלב"ל ודעת הרמ"א דיכולים להקנות וכו' עי"ש ולכאורה ה"נ נ"ד תלוי בזה, אמנם י"ל דאף להמחבר הוי קנין דהנה בנ"ד שהשו"ב שכיר הוא מכבר מהקהל ואף בלא כתב וקנין צריכים לקיים לו כל הכנסות השייכים לו עי' ד"מ וסמ"ע ססי' קפ"ה בהג"ה דשכירות פועל א"צ קנין ועי' ח"מ סי' שט"ו ס"ד וכיון דדמי להתחייבו את עצמן ליתן לו השכירות והכנסות וחיוב חל גם על דשלב"ל וא"כ הוי כמו דבר שבא לעולם וכ"כ בשם ארי' ח"מ סי' כ"ו כ"ז וא"כ שוב יכולים להשתתף לכ"ע. אך באמת י"ל בהיפוך דנהי דהתחייבות השו"ב הוי כדבר שבא לעולם מ"מ התחייבות להרב היה מקרי דשלב"ל וא"כ לא קנו שניהם [ועי' ש"ך סי' קע"ו סק"ח שלדינא משמע מכל הפוסקים דיכולים לחזור במה שירויחו אף בקנין] עי' אוה"ח פ' תולדות בענין מכירת הבכורה ומ"ש באוהל ברכות והודאו"ת נ"א, וי"ל בנ"ד דאף לרמ"א אינו קנין דעי' סמ"ע שם סק"ט שכתב הטעם דיכולים להקנות כיון דידם בעולם חל הקנין על ידם ששעבדו כל א' לחבירו לעשות מלאכה המובא להם והנה בנ"ד אין הריוח להרב מצד פעולת ידיו רק ריוח הבא ממילא מחמת ההוראה והוראה גופיה לאו מלאכה הוא עי' פרה פ"ז משנה ט', ונהי דשחיטה מקרי מלאכה עי' שו"ת משמרת הקודש ולעיל אות י"ב ובאוהל ברכות והוראו"ת ל"א מ"מ כיון דהוראה לא מקרי מלאכה לא נקנה גם להרב חלק הכנסות השו"ב דלא נשתתף רק אם יהי' לו הכנסה גם מהכנסות הרב וכאן על הכנסות הרב לא חל הקנין ע"כ לא קנו כלל, ומה גם שהיה רק הקנין בכליו של הרב א"כ לא הקנה הרב להשו"ב שום דבר עדיין וצע"ק. ובפרט שי"ל דהכנסות מהצד לעולם לא מקרי כדבר שבא לעולם כי אין חיוב להקהל שיעשו החתונות דוקא באותו מקום וכן למכור שם החמץ והלא יכולים לעשות בעיר אחרת ואז אין עליהם שום התחייבות להרב ולהשו"ב וא"כ לא יוכלו להקנות דשלב"ל לכ"ע כמובן, ואף לפמ"ד בסי' ס' ס"ו דבלשון חיוב כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני חייב אפילו בדבר שלב"ל, מ"מ עי' בקצה"ח סי' ר"ג דדוקא היכא דהחיוב חל על גופו והוא חייב באחריותו דהיינו היכא שמתחייב בפירות ואם לאו יתן דמים עי' הגהות דעק"א סי' ש' אבל היכא שנתחייב ליתן לחבירו חפץ פלוני ואין מקבל עליו אחריות אין זה נקרא חיוב הגוף ולפיכך במיחד לו המעות דליכא חיוב אחריות לא הוי חיוב כלל, ובתורת קנין ג"כ אינו נקנה דמטבע אינו נקנה בחלופין, ולדעתי זהו דברי המחבר בסי' ס' דבלשון מתנה ומכר אף באחריות לא קנה אבל בלשון חיוב קנה פי' דקאי אדסמיך כגון בקיבל אחריות ועי' פת"ש