מור ואהלות כא

מעשרת השבטים אפשר ברובם פשטה התקנה בשו"ב וא"כ לכאורה אין צד להקל להשו"ב שלא טבל ובפרט שהוא ג"כ ש"ץ ובש"ץ מבואר בשו"ת מן השמים סי' ה' להחמיר בו שלא נתבטל התקנה ואף שהוא אינו מחויב להסתכן אבל מי יכריח קהל עדתו שיאכלו משחיטתו ויוציאם בתפילתו, ולא גרע ממ"ד ביו"ד ססי' קפ"ז דאשה שיש לה מכות ופצעים שאינה יכולה לטבול תצא מתחת בעלה אף שקשה גרושין באשה נ"ש כאן הכי מחויב הוא דוקא להיות שו"ב וש"ץ לרבים. ובפרט לפי מ"ש בשו"ת שם ארי' ח"מ סי' ל"ז דשוחט דין אומן יש לו ואין בזה ענין לחזקה כלל וכשקבלו אותו בלא זמן יכולים לסלקו אימת שירצה הצבור אף בלא טענה ומכ"ש בזה ובפרט לפי טענתו שהוא חלש המזג אנן טענינן להו שיותר נוח להם בשו"ב בריא וחזק שלא יהי' שום חשש עילוף וא"כ לכאורה יכולים לקבל להם שו"ב אחר. אכן התבוננתי וראיתי שלדינא אינם יכולים לסלקו מהני טעמי, ואשיב ראשון ראשון דמה שאינו ברור שבטלוה מחמת דברי המקור הברכה הנה במה שנוגע לדיני ממונות יכול לטעון קים לי כבעלי הש"ע וגם אנן טענינן לו כן עי' פת"ש ח"מ ססי' כ"ה ומ"ש באוהל הנ"ל אות ל' וי"ל ג"כ דהפשט במרדכי שלא הורחץ מש"ז רחיצה ממש ולא טבילה ולא ט' קבין והאיסור משום דש"ז דינו כצואה עי' או"ח סי' ע"ו ס"ד ולעיל אות ז' ומ"ש באוהל בית הרואה אות ט' ועי' שבת קי"ד דת"ח שנמצא ש"ז על בגדו ח"מ ומש"ה קנסוהו ששחיטתו פיגול ועי' או"ח סי' נ"ג סכ"ה וש"ץ שהוא שו"ב לא יתפלל בבגדים הצואים וכשאינו רוצה להחליף בגדיו בשעת התפלה מעבירין אותו ועי' מג"א שם ואף שפשטות הענין משמע שמעבירין אותו מלהיות ש"ץ אך לפי מה שיתבאר דלהעביר ש"ץ חמיר מלהעביר שו"ב ה"נ י"ל דמעבירין אותו מלהיות שו"ב וממילא לא יתפלל בבגדים הצואים משו"ב ומסכים להל' אלדד דשו"ב שלא הורחץ קנסוהו ששחיטתו פגול ועי' באר היטב שם לענין ש"ץ שאינו טובל בימים נוראים ואכמ"ל] וגם ביו"ד סי' א' אף שנזכר מהאיסורים המבואר במרדכי לענין נשים ופחות מבן י"ח שלא ישחטו אפ"ה משו"ב שלא טבל לא הוזכר לפסול שחיטתו. ואף שלכתחילה נכון לשמוע להקבלה שבמרדכי שם ולהשו"ת מן השמים שבזה שיטהרו ש"ץ בנ"מ ימהרו ביאת הגואל [ובפרט בדור אחרון ומרומז בקרא לפע"ד ולא בזה את תפלתם תכתב זאת לדור אחרון] אבל לדחות איש מפרנסתו ומחזקתו אסור אלא א"כ נמצא בו פסול כמ"ש בא"ח סי' נ"ג סנ"ה וכמו שהסכימו בשו"ת אחרונים דגם שו"ב יש לו חזקה [עי' שו"ת הג' מהרש"ז ובית שלמה ומשמרת הקודש בריש הספר וגם אני השבתי לק' צאבעלאיוו כשנפטר השו"ב והממלא חזקתו התחיל ללמוד שו"ב ואף שלא גמר בכ"ז מחויבים להמתין לו עד גמירא כשנותן להם שו"ב באקראי לעת עתה ול"ד למ"ש באשל אברהם בהניח בנים קטנים דשם הלהן תעגנה משא"כ בכה"ג וכסברת המשמרת הקודש שראיתי אח"כ ואכמ"ל] ומפורש במס' ב"מ ק"ט שתלא טבחא ואומנא כמותרין ועומדין לסלקינהו כשקלקלו הרי כשלא קלקלו בגוף השחיטה רק שמצד אחר להם מניעה מלקבל פרישות וטהרה אסור גם שו"ב לסלק [ובפרט שאף אם לא בטלו לטבילותא י"ל דחולה לאונסו אף באונס מצוה עונה הכתובה פטור מכלום עי' במקור הברכה שם וא"כ בכה"ג לא מקרי כלל בע"ק] וכ"ש שהוא ג"כ ש"ץ בנ"ד ובש"ץ גם להשם אריה אינו כאומן ואסור לסלקו כמ"ש בתשו' הרמב"ם מובא ברדב"ז סי' ש"א שאין מורידין אדם מגדולתו מסנהדרי גדולה ועד חזן הכנסת ועי' מג"א שם ס"ק ל"ג דחזן דמי לכה"ג ובכהן גדול לא סלקוהו כשהיה זקן וחלש ועי' יומא ד' ל"א אם הי' כה"ג זקן או אסטניס מחמין לו חמין וכו' וה"נ אם חפצים שיטבול יחמו לו חמין על הוצאות הקהל שלא יזיק לו ואף שיש לו מכה וקימ"ל ביבמות ק"כ דמיא מרזי מכה מ"מ יכול לכרוך עליה רטיה ומטפחת ובכה"ג לא שייך מרזי מכה עי' שו"ת שם ארי' אה"ע סי' ל'] ויטבול דאין חציצה פוסלת בטבילה זאת עי' ריש ס' האשכול ומ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג סק"א ול"ד לטבילח אשה שכשיש לה מכות ופצעים א"א לה כלל לטבול משא"כ בנ"ד ואף בלא מטפחת ורטיה אפשר דבחמין לא אמרינן מרזי מכה עי' מ"ש באוהל ים המלח אות י"ג וכן מדויק מטענתם הנ"ל, אבל כשלא יחמו לו חמין י"ל ג"כ דאסור לטבול ולסכן עצמו לא כמ"ש שאינו מחויב עי' ירושלמי שם בסוגיא דב"ק עי"ש: שא והנה י"ל דבמקוה מלא כפור בחורף כבמקום פלוני אף בריא אסור לטבול כך ומ"ד דהכפור מעלה את המקוה מיירי בקיץ או כשיש בה ג"כ חמין דאל"כ אסור לטבול מצד סכנה [אך קשה מברכות דף ח"י דתבר עזיזי דברדא ונחית וטבל ועי' רש"י שם הרי דאין סכנה דאל"כ אסורא עביד ואפשר דלפיכך קראו הפסוק איש חי דהיה בריא כל כך שלדידי' לא הי' סכנה וכן י"ל במ"ש המרדכי שבת פ"ד דרבינו שמעי' אנס את אשתו והטבילה בשלג דידע שהיא בריאה כל כך שלדידה לא היה סכנה אבל בסתם אדם י"ל דיש סכנה ואסור. או י"ל ע"פ מ"ד בשבת קכ"ט בשני וחמישי אל יקיז ומי שיש לו זכות אבות יקיז הרי דלדידי' אין חשש מספק סכנה וה"נ דהרי הפסוק מעיד דהי' בן איש חי רב פעלים ועי' בברכות שם דהי' צדיק ע"כ הכה את הארי בתוך הבור ביום השלג דתבר גזיזי דברדא וטבל ולא חשש מספק סכנה. וניחא ג"כ מ"ד בגיטין ס"ח דשדר לבניהו דוקא מחמת שהי' לו זכות אבות ע"כ לא חש לספק סכנה משא"כ באיש אחר אסור. ואגב אזכיר מ"ר בברכות א"ד דתנא ספרא דבי רב ביומא דסתוא ובפשוט דהיום קצר והמלאכה מרובה וכמ"ד בפסחים ס"ב ע"ב עי"ש ועוד י"ל כמ"ד בערובין ס"ה דמר עוקבא ביומא דשותא לא נפיק לבי דינא דשמעתא בעי צלותא כיומא דאסתנא וזהו הרבותא] וכ"ש כשהוא איש חלש. ולא טענינן להו שיותר נוח להם בשו"ב בריא כי אין זה מעכב אם הוא חסר כח ויתיר מדע [עי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת מ"ח נ"א] כל שאינו חולה גדול וכ"ש ע"פ חזקתו שלא ערערו ע"ז עד עתה וכי אכשור דרי. ע"כ אסור להם לקבל עוד שו"ב אחר זולת כשלא יקפחו מפרנסת השו"ב הראשון אף פ"א אז הרשות נתונה שיקבלו עוד שו"ב ויעסקו שניהם דוקא בשו"ב. כ"ד ידידם אליהו פוסק

יג (במי שלא קידש שם בפסוק יחר לאדני ולא שם יחיה משמו אל, ואם צריך לקדש חיבת אשר בשמות אקיק אשר אקיק, חלוקים במחיקת שם שנכתב שלא לשמו. אם לסמוך במה שאמר בתחילת הכתיבה שכל אזכרות יהיו לשמן אימתי מותר לכתוב השם על טלאי

אציג מה שהשבתי לסופר מומחה ה"ר.. ע"ד שטעה בפ' וירא בפסוק יחר לאדני כסבור שהוא כמו יחר בעיני אדני שבפ' ויצא ולא קדשו וכן לא קידש בפ' בלק משמו אל ואם צריך לכתחילה לקדש תיבת אשר בין אקיק אשר אקיק מה הדין. הנה ודאי הך דפ' וירא הוא קודש וצריך לקדשו ובנ"ד שנכתב שלא לשמו לדעת הש"ך יו"ד רע"ו ס"ק י"ב מותר למחקו לצורך תיקון הזה בכדי שיכתוב אח"כ לשמה ולהחולקים עליו עי' פנ"י גיטין כ' ופר"ח אה"ע בבאוריו לרמב"ם סק"ו אסור למחקו ועי' יד שאול שם וחות יאיר סי' ט"ז, אך י"ל דגם להאוסרים רק בשידע דשם הוא וכתבו סתמא בלא כונה לקדשו וי"ל כמ"ש הרדב"ז ח"א סי' ע"ז דכתיבת האותיות