מור ואהלות יח

מזה וע"ש בט"ז סק"ו ולפיכך נתגרש מהגן אף שבתחילת האכילה בלא"ה לא היה חזי לאיצטרופי שיאכל עוד ביומו עד שיעורו כמ"ש בס' פנ"י בכתובות ד' טעם שהתירו לבעול באנינות במת אביו של חתן ולא התירו באבילות דבאבילות יש לחוש שיבעל וישנה אבל באנינות אין לחוש כיון שמתו מוטל לפניו עי"ש וה"נ י"ל כן דהלא הקב"ה אמר לו כי ביום אכלך מות תמות וא"כ ודאי ישמור נפשו ורק שסבר דבח"ש אין איסור ומיתה אבל עכ"פ חזי לאיצטרופי שמא ישלים השיעור ביום מחר לפיכך גרשו הקב"ה ביומו בכדי שלא יחטא באיסור חזי לאיצטרופי גם ממעיקרא דבתחילת אכילה בלא"ה לא היה חזי לאיצטרופי וזהו עצה עמוקה מהש"י המגלה עמוקות רק שהמיתה היה בדרך קנס, וזהו הפי' ישובו יושבי בצילו שהתשובה היה צריך להיות באותו מקום בצל אל אך שלפיכך נתגרש כדי שיהיה התיקון שלא יהיה חזי לאיצטרופי ליום מחר כמו יחיו דגן ויפרחו כגפן דקימ"ל דמצטרף הפת עם היין דילפינן מכל משרת וכ"ש חצי שיעור איסור עם עוד ח"ש איסור, וזהו שאמר הכתוב זכרו כיין לבנון פי' מה זכר ארם שלא סבר הטעם בסברא דחזי לאיצטרופי כיין לבנון יין המתנדבים לביהמ"ק ר"ל דמצינו שם דלא קימ"ל חזי לאיצטרופי

ועוד י"ל דהנה אדה"ר היה דינו כב"נ עי' פר"ד ובאמת דעת התוס' חולין ל"ג ד"ה אחד דלב"נ אין איסור רק בכזית עי' משבצות יו"ד סי' ס"ב סק"א ולפיכך אכל פחות מכשיעור אולם דעת הרמב"ם דב"נ מוזהר בכ"ש עי"ש ולא אפסקא הלכתא בזה גם עתה, וחטא שלו שהיה לו לחוש לרעת הרמב"ם וזה שנתגרש מגן עדן אף שלהפמ"ג לשיטת התוס' בבן נח לא שייך חזי לאיצטרופי מ"מ י"ל דנהי דאינו מוזהר בכ"ש מ"מ ישראל אסור להושיט לו גם ח"ש משום דלהישראל שייך חזי לאיצטרופי לעוד ח"ש בהושטה עי' פמ"ג שם וכ"כ בשו"ת שם אריה בהוספות סי' ט' עי"ש [וי"ל *] ועי' מ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג ס"ק א' וע"כ נתגרש מהג"עד דהקב"ה בעצמו מקיים המצות ובזה שיניחו במקומו הוי קצת כמושיט אחרי שעלול ליקח ממנו, ועי' ח"מ סי' שפ"ו ס"ג די"א דבכל גרמא בנזקין אם הוא דבר שכיח ורגיל חייב ועי' בסמ"ע וש"ך שם ועי"ש בסי' שצ"ז ועכ"פ י"ל עפ"ז דאכל ב' או ג' פעמים ממנו דהוי רגיל עי' שו"ת בית שלמה סי' ר' בהג"ה מבן המחבר ואכמ"ל

אגב אזכיר מ"ש במדרש תלפיות בשם לקט יוסף דטעם אדה"ר שאכל מעה"ד דכל החיוב עלינו לקיים מצות ה' שאנחנו עבדיו וטענת אדם היה דיצא לחירות דהקב"ה נתן לו כל העולם והדין דהכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות ואף שהקב"ה שייר לעצמו פירות עץ הדעת והדין בשייר קרקע כ"ש לא יצא לחירות מכל מקום סבר אדם כמ"ר קנין פירות לאו כקנין הגוף אבל באמת הדין דכקנין הגוף דמי עכ"ל. אמנם טעה הל"י בתרתי א' דהלא שייר לעצמו גם גוף העץ דהוי כקרקע שלא יאכל ממנו [וי"ל דס"ל כרמב"ן דהציוי על הפרי] עוד הלא גמרא מפורשת במס' ב"ב קמ"ט דה"ה מטלטלין אקצר ואומר דאף שהיה לאדם הראשון כמה צדדי היתר והיה שוגג דטועה בדין מקרי שוגג עי' ט"ז יו"ד סי' צ"ט סק"ט ואפ"ה הרבה בתשובה על חטא א' כ"ש אנחנו מלאים עון הרחמן יחזירינו בתשובה שלימה וישלח לנו את אליהו

י (צ"ע בטור א"ח סי' ת"ל. קושיא על הט"ז ומג"א הערה במגילה י"ג, קודם סיני הוצרכו לחלל קצת שבת שלא יהיו בכלל ב"נ ששבת. פי' ברש"י בא ע"פ משכו. הערה במג"א תכ"ט סק"ו

) אציג כאן קצת מהדרוש שאמרתי בשבת הגדול תרמ"ב בטור א"ח סי' ת"ל הטעם שנקרא שבת הגדול שעשרה בחודש היה בשבט ולקחו להם כל א' שה לפסחו וקשר אותו ושאלום המצרים למה זה לכם והשיבו לשחטו לשם פסח במצות ה' עי"ש, וצ"ע דלמה להו הקשירה. ונראה דהנה הט"ז ומג"א הביאו הקושיא דהיה צריך לקבוע הנס בעשור לחודש בין בחול בין בשבת והט"ז תירץ רלא נטעי דנס אחר היה מבקיעת הירדן ע"כ קבעו בשבת דהנס מירדן לא היה בשבת, ולפע"ד צ"ע דאדרבה הרי ראינו דיום החודש גורם הנסים ואף כשאינו חל בשבת ועי' חולין ע"ה דתרי תמוהי מדכר דכירי אינשי, וכן מ"ש המג"א משום שקבעו בו תענית כשחל בחול ממיתת מרים ג"כ צ"ע אעיקרא דמלתא דמדוע קבעו תענית ביו"ט והכי בזה נהפך ליום רע ח"ו ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת י"ב ועי' מגילה י"ג דהפיל פור על חודש אדר שמת בו משה ולא ידע שביומו נולד ולכאורה קשה תרתי א' דהלא שפיר חזי דמת בו משה ונהי דנולד בו מ"מ נאבד הטוב ביומו וכן מדוע ידע במותו ולא בהולדו [ולזה י"ל רמה"ט גופא שראה שמתענים בו ידע במותו אבל לא בהולדו] אך דהכי פרושו דלא ידע במעלת הנסים שנעשו ביום הולדו שנתמלא כל הבית אורה שטובה אלינו ביומו ואף שמת אח"כ ביומו לכל זה לא נפל תוקף היו"ט בנס הולדו והא דמתענים בו י"ל דבאמת עד נס פורים לא התענו בו ובפרט למ"ש שמח בשבת ע"כ לא שייך לגזור בו תענית אך כשראו עוד צער שהמן הפיל פור על חודש זה מה"ט ואז לא חל בשבת ע"כ התחילו היחידים להתענות בו משום תרי תמוהי ואף שאח"כ נתבטל גזירת המן לא רצו לבטל התענית שחששו שיגעו בכבוד מרע"ה ועכ"פ בנ"ד קשה הכי בזה שמתה בו מרים יאבד שם היו"ט משני הניסים שנעשו בו אף שלא מחמת שבח. וראיתי בלבוש שעיקר הנס היה מחמת שבח שהיו מטפלים בבעלי חיים והם היו שומרים שבת מעצמם מקודם גם במה שהוא דרבנן ועי' משבצות שם וס' בני יששכר ומגן האלף והנלפע"ד דנתפעלו המצריים לשאול אותם למה זה לכם ולהאמין בדבריהם מטעם שלקחו הפסח בשבת ומקח וממכר אסור בשבת, אך דלכאורה אין כל כך התפעלות דהלא קודם שקבלו התורה היה דינם כב"נ עי' מ"ש באות הקודם **(לפע"ד דתלוי במ"ש הרמ"א בא"ח קנ"ו דב"נ אינו מוזהר על השיתוף ומקורו מתוס' פ"ק דבכורות וראיתי בנוב"י מה"ת חיו"ד סי' קמ"ח שחולק על זה דא"כ מדוע לא הביא הרמב"ם זה בהל' מלכים וע"כ פירש פי' אחר ברמ"א עי"ש ועי' דרכי משה וש"ך יו"ד סי' קנ"א סק"ז ותראה דא"א לומר בו כן ועי' פח"ש שם סי' קמ"ז סק"ב וי"ל לפע"ד דאיסור עבודה בשיתוף הוי כחצי שיעור ולישראל הוי מה"ת ואפשר דגם ממיתין עליה משום חומרא דע"ז אבל בב"נ דלרמב"ם שב"נ מוזהר בכ"ש א"כ גם בעבודה בשיתוף אסור כישראל ולפיכך השמיט דינו משא"כ לתוס' דב"נ צריך שיעור דוקא כנ"ל ע"כ אין איסור לו בעבודה בשיתוף ואזלי לשיטתם. והנה להפי' חזי לאיצטרופי שיטעה ויאכל כזית בכדי אכילת פרס עי' פמ"ג בפתיחה לבב"ח א"כ איך כתבו דאין בזה לפ"ע כשמוכרין להם דאינם מצוים על שיתוף דהלא עכ"פ לישראל אסור שמא יטעה וימכור להעובד כו"מ בעצמם בלא שיתוף וי"ל ואכמ"ל, ובזה י"ל מ"ד בסנהדרין ל"ח אדה"ר מין היה ופי' רש"י נוטה לעכו"ם רי"א מוסך בערלתו היה (ועי' רש"י סנהדרין מ"ד ד"ה מושך וכאן לא פי' כלל) רנ"א כופר בעיקר היה ותמהו בספרים דאיך יאמר כן על יציר כפיו של הקב"ה ונלפע"ד כיון דאכל ח"ש שלרמב"ם ב"נ מוזהר עליו כמו בעבודה בשיתוף וזהו מין היה פי' נוטה לעכו"ם כמו בעבודה בשיתוף ולהסובר מושך בערלתו פי' כמו בשנמשך הערלה אחר שנימול צריך תיקון עי' יו"ד ססי' רס"ד ה"נ היה צריך להתגרש מהגע"ד כדי שלא יהיה שייך החזי לאיצטרופי כנכתב לעיל ולהסובר כופר בעיקר היה פי' דסבר כתוס' דב"נ מותר בח"ש וטענתו היה שהקב"ה שמניחו הוי כמושיט ובהקב"ה שייך חזי לאיצטרופי כשיכול. ומה שי"ל לענין עבודה בשיתוף עי' שו"ת שער אפרים סי' כ"ד ומעיל צדקה סי' כ"ב ומגן גבורים ססי' קנ"ו ומ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג סק"א ואכמ"ל:)**