מור ואהלות קסז

הנהר [פי' קודם שתצא בהשער ותראהו] ואף דבנות ישראל החמירו על עצמן ברם חימוד לבד ג"כ כנ"ל מ"מ כאן יש ספק טוב דשמא לא תראה כלל כשתסור הסיבה ובפרט לפי הנראה דר"י ס"ל בנדה ט"ו וסתות דרבנן (דלא כמ"ש הרה"מ הל' א"ב פ"ד ה"ט ושיבת ציון סי' מ"א דס"ל וסתות דאורייתא וע' מלוא הרועים ערך וסתות אות י"א] ומלבד שי"ל כמ"ש הכנסת יחזקאל להקל בל"ט סמוך לוסת [ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת כ"ח] עוד י"ל כאן בפשיטות דבכה"ג שתאסר לבעלה לעולם לא החמירו על עצמן בדם חימוד והוי שפיר ס"ס שמא לא תראה ושמא יהיה רק דם חימוד

עוד התבוננתי שי"ל טעם להיתר בבדיקת שפופרת בזה"ז ע"פ מ"ד במגילה כ"ח ע"ב בתוס' דלא תקנו דבר דלית כוותיה בשל תורה ועיקר תקנת ר"ז אטו ראתה בז' לספירתה בחרדל דסותרת כל ז' ע"ש וא"כ תינח שלא בשעת תשמיש אבל בתשמיש דלית כותיה בדאורייתא בסופרת ז"נ דהרי אז אסורה לשמש לא גזרו על טיפה כחרדל של דם חימוד וא"כ הוה ס"ס מעליותא ומהני בדיקת שפופרת דלא תהיה כרואה מחמת תשמיש. ואפילו לפרש"י שם דהחשש שמא ראתה ב' ימים קודם י"ל קצת כיון דבעת שהותרה לשמש החזקנוה ללא ראתה מקודם א"כ כשראתה בשעת תשמיש לא היתה בכלל הגזירה שאף דם חימוד לבדו יהיה טמא ולפיכך לא הוי רמ"ת דיש ס"ס ובדיקת שפופרת הוא לחומרא דשמא הוא שלא ע"י חימוד. וצ"ע עפ"ז דא"כ בראתה ע"י תשמיש או אפילו ביום שלאחריו והכירו שרק דם חימוד הוא נימא דלא גזרו בכה"ג מה"ט וא"צ ז"נ מעיקר הדין וצ"ע

ואשובה למ"ש לעיל דברי הרמב"ם שצייר האונס כגון שראתה בהמה וחיה ועוף מתעסקין וכו' שנפלאתי דהלא בזבים פ"ב משנה ב' רי"א אפילו ראה בהמה וחיה ועוף מתעסקין הוי אונס ולפי מ"ש הרמב"ם שם בפיה"מ דלא כר"י א"כ אין זה אונס ועדיפא הוי ליה לצייר האונס שנאנס בטבע כגון שלא בזמן הוסת או כמ"ש באות א' לענין קטנה [ואולי יש לחלק מאיש לאשה בענין אונס] ולפעד"נ דודאי בהך דנדה כ' שהיה חימוד להבעל להגוף שהעירה בגברת התאוה ודאי י"ל דאונס הוא במו קפיצה עי' זבים שם בקפיצה במראה והרהור עי' ר"מ שם [וצ"ע בתוס' נזיר ס"ה ע"ב ד"ה בשבעה] וכיון דבנדה ל"ו קי"ל דנדה וזבה מתטמאין באונס "כ ודאי הטומאה מה"ת גם בזה והרמב"ם השמיענו דאפילו בהמה וחיה ועוף דמסתמא לא חמדה אליהם ממש (דלא נחשדו ישראל עי' אה"ע סי' כ"ד] רק דעי"ז נזכרה תשמישה ומחמדת ואף די"ל דזה אינו אונס ורק דם חימוד אפ"ה טמאה עכ"פ תראה שהרמב"ם ז"ל לא ס"ל הא"נ של הר"ן הנ"ל שיהיה קולא בדם חימוד לבדו דמסתימת לשונו משמע דטמאה מה"ת. ואולי תלוי זה בהגירסא שהיה לראב"ד ברמב"ם שם פי"א ה"ט שתבעוה להנשא וראתה ועפ"ז י"ל דקמ"ל דלא נימא דדם חימוד לבדו היה הטיפה וטהורה קמ"ל דחיישינן שמא נמשכו בה גם נדות עי' חת"ס סי' קפ"ד וכ"ז רק לפלפולא אבל לדינא בין כך ובין כך עכשיו אין אנו בקיאין וודאי אינו מצטרף לשום ספק הך א"נ של הר"ן לטהר דם חימוד והנלפע"ד כתבתי ואכמ"ל

ו (המחבר קמ"ל דאף דם חימוד טמא מה"ת. אין חילוק מימי נדה לימי זיבת רק בקושי סמוך ללידה.) בין ברצון עי' ט"ז סק"א והנה בראשונים לא נמצא הך דבין ברצון ואפשר דכוונת המחבר כמ"ש הרמב"ם מובא באות ה' דאפילו ראתה בהמה וחיה ועוף מתעסקין דאינו מקרי אונס רק דם חימוד וזה מקרי ברצון שג"כ טמאה מה"ת. והנה לכל הנ"ל אין חילוק בין ימי נדה לימי זיבה כאמור ברמב"ם שם אבל בקושי סמוך ללידה אף דמקרי בש"ס שם אונס לכ"ז אינו טמא מה"ת רק בימי נדה לא בימי זיבה כשלא שפתה להצריכה ז"נ רק מחומרא שיתבאר בסי' קצ"ד. ובאמת אין כל כך נ"מ אף לענין קבלת התשובה להעובר ע"ז עי' מ"ש באות ב' י"א כי לפי שיטת רש"י שהסכימו עמו רוב הפוסקים אין למצוא פתחי נדה וזבה בזה"ז בי אם להמתכוין לחשוב בדקדוק עצום עי' טור וב"י ולבוש סי' זה ועי' ש"ך סי' קפ"ט ס"ק ע"א ובמ"י ס"ק ס"ז ועי' היטיב ברבינו ירוחם מזה ואכמ"ל

ז ב' קושיות במחבר. לשאר דברים שלא לבעלה הניחו על ד"ת שדוקא כשתרגיש. פי' במגילה ט"ו. כשטבלה אחר ג"י לראיתה הוי כימי ליבון לענין לכנוס לביהב"נ ושאר דברים. תשובה לאחר שאינו נוגע בבתו הנדה אם מותר לרקד עמה כשהיא כלה ואם צריך התרה. וע"ד אשתו ששכחה בעש"ק והדליקה נר א' פחות מדרכה והוסיפה אם מחיובת בזה ע"פ דין אמת

טמאה ראיתי לחקור דהך טמאה לכאורה למותר ודי באמרו והרגישה ביציאתו וכו' טמאה וביותר מתמיה לשון הטור ומחבר ברס"י ק"צ ד"ת אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שהקשה הס"ט בסי' ק"צ ס"ג ד"ה אך דברי דאם רצונו לומר לטהרות ולקדשים זה אינו דלפי מה דקימ"ל מקור מקומו טמא א"כ אף ראתה שלא בהרגשה טמאה טומאת ערב לטמא במגע וע"ק דהא אין נפ"מ בזה"ז וכו' עי"ש. ולפעד"נ פשוט ע"פ מ"ש הריקאנטו סי' תקפ"ו [והבאתיו באוהל בית הרואה אות ט' עי"ש] דטוב ליזהר גם בזה"ז ממשכבה ומושבה של נדה כדי שלא תשתבח תורת טהרה מישראל ואף שמה"ת עושת משכב ומושב כל זמן שלא טבלה אף לאחר ז' מ"מ בזה"ז כיון שרחצה אחר ז' בשאובים די ועי' ש"ע או"ח סי' פ"ח דבימי לבון נהגו היתר לכנוס לביהכ"נ ולהתפלל ועי' מג"א סק"ג ועפ"ז י"ל דקמ"ל דאף שגזרו חז"ל דאפילו שלא בהרגשה אסורה לבעלה מ"מ לשאר דברים של טומאה וטהרה הניחו על ד"ת ודוקא שתרגיש. [וי"ל עפ"ז מ"ד במגילה ט"ו ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות שלבשה רוה"ק דהנה שם פליגי רב ושמואל (לגי' הע"י ומהרש"א) ע"פ ותתחלתל המלכה רב אמר שפירסה נדה ושמואל אמר שהוצרכה לנקביה ועי' מ"ש באות ח' דע"כ כ"ע מודי שפירסה נדה ואלו ואלו דא"ח רק דרב סובר דתלינן ההרגשה בנדה ושמואל, סובר דתלינן ההרגשה במי רגלים והנה לשמואל ניחא דלפיכך שרתה רוה"ק עליה כיון דמה"ת טהורה בנ"ל אך לרב מוכרחים אנחנו לומר כמ"ש באוהל הנ"ל שם דאחר ג"י לראיתה שאין המעין פתוח אם טבלה שוב הוי כימי ליבון לאחר ז' שרחצה שנהגו היתר בזה ולפיכך מדייק הפסוק ויהי ביום השלישי של אותה מעשה של ותתחלחל לפיכך ותלבש אסתר מלכות רוה"ק ועי' מ"ש באות י"ג ואכמ"ל]

ואגב אזכיר מה שהשבתי לחכם א' ע"ד שאלותיו. א' שכפי שמתנהג בחסידות ופרישות שלא ליגע אפילו בבתו כשהיא נדה אם מותר לרקד עמה כשהיא כלה תוך ז"נ שחוששת לחימוד [לפי מנהג מקומינו לרקד לפניה עי' כתובות י"ז דלא כת"ח עב"ז י"ז שהחמיר גם בהפסק מטפחת אף לגדול הדור שמעשיו רצוין ולא נלפע"ד דבריו בכה"ג עי' מ"ש באות י"ב ובאב גם הת"ח מודה דהא מדינא מותר לישן עמה בכסותם וחיבוק ונשוק עי' ב"ש כ"א ס"ק ט"ו בשם הפרישה להתיר ועי' ש"ע האריז"ל קבלת שבת אות ה' דהיה מנשק ידי אמו בליל שבת וצע"ק ממ"ש הרמב"ם בפיה"מ סנהדרין פ"ז עי"ש ועי' משנה למלך הלכות סוטה פ"א ה"ג לחלק דבשהיא א"א אסור החבוק ונשוק מהך דקדושין פ"א ודקדק זה מרמב"ם הל' א"ב פכ"א והמעיין יראה דשם מיירי רק אם מותר לישן עמם עי"ש] ואם צריך התרה ויפתח בחרטה עי' יו"ד סי' רי"ד דהנוהג איסור בדבר המותר מחמת פרישות הוי באלו קבל בנדר וצריך התרה וחרטה [ואיסור נדה חייל גם על בתו עי' כריתות פ"ג מ"ה ועי' חו"י סי' קפ"ב] והנה לתירוץ הש"ך שם סק"ב דבתענית כשאינו בריא י"ל דל"ד לברית מילה דהתם כל המתענה אדעתא דהבי מתענה שכשיארע ברית מילה לא יתענה אבל הכא לא אסיק אדעתיה עי"ש ה"נ י"ל דלא אסיק אדעתיה וצריך התרה אך לתירוץ הדגול מרבבה שם דהמחבר מיירי ברוצה לחזור לגמרי ולא ישוב למנהגו לעולם צריך התרה משא"כ בברית