מור ואהלות קנ

העירה במ"ד דמיא מרזו מכה ועי' בפוסקים אם זה דוקא לאחר ג"י או תוך ג"י ג"כ עי' נוב"י סי' כ"ח מ"ח ושם אריה סי' ל' ועי"ש מ"ש במה שרמב"ם וסמ"ג ורי"ו השמיטו הדין דמיא מרזו מכה והיה נלפע"ד דבמים חמים כחמי טבריה לא: שייך מרזו מכה עי' שבת פ"ו דאדרבה מועיל למכה ועי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות י"ב ועכ"פ תוך ג"י היה נראה להקל אך מיבמות מ"ז נתרפא מטבילין משום דמיא מרזו מכה משמע דאף בחמין מרזו מכה דאל"כ הלא יש עצה שיטבול בחמין גם קודם שנתרפא וצ"ע] וראיתי בדרך תשובה בשם כנ"י דבנפל מח למים דאז ודאי מעידין עליו תוך ג"י אף בנשתהה ולדעתי נראה דרק בנפל מת למים ולא הי' שם מעל"ע אז לכ"ע ודאי מעידין אף שנשתהה אבל במעל"ע או בנפל לחמי טבריה אף בפחות ממעל"ע צ"ע אם להעיד בנשתהה ועכ"פ בנ"ד לענין בשר ששהה ג"י אין שום ראיה משם דבנטבע במים ומת שם הרי חזינן דגם בפחות ממעל"ע עשה פעולה לצבות בטן ובלא נטבע שם הרי באמת גם שם אין פעולה בזה וה"נ ודאי אין פעולה בריכוך למה שלמעל'. ועוד ראיה דאינו מתרכך בנ"ד מה שלמעל' דהרי לשיטת הש"ך בריש סי' ס"ט דהשוה דעת הי"א שבמרדכי עם הר"ן ועי' פמ"ג בפתיחה דלטעם ריכוך שבתוך החתיכה להי"א צריך שריה חצי שעה ולהש"ך י"ל דמסתמא מה שבתוך החתיכה אם צריך לרכך צריך מעל"ע וזה א"א דיאסר, ואם נאמר דמתרכך בחצי שעה מה שבתוך החתיכה להפמ"ג ואף מה שחוץ למים א"כ אפושי פלוגתא הוא דלהש"ך ע"כ גם מה שבתוך המים בתוך החתיכה אינו מתרכך ולהפמ"ג גם מה שלמעלה מתרכך וכל כה"ג לא אמרינן. והארכתי קצת להראות דלא כמו שהעתיק הרב פת"ש בסי' ס"ט סק"ה בשם הפמ"ג בפתיחה דלטעם ריכוך אף החצי שלמעלה מהמים מתרכך שא"צ כי אם הדחה לאינך טעמי, ומלבד שא"א לומר כן כנ"ל עוד קשה דהלא הפמ"ג לא כתב כן דק אם היא כולה בתוך המים ורק פני החחיכה מגולה למעלה שאין המים צפים עליו בזה י"ל כיון דנתרכך כל החתיכה א"צ רק להדיח למעלה וכה"ג חקר במשבצות צ"ב סק"ב עי"ש אבל בחצי חתיכה לא כתב מידי. וראיתי בחידושי רעק"א ס"ט סעיף א' דנסתפק בזה באמת ומשפ"ד שם סק"ג משמע דריכוך בכאן צריך מב' צדדים וגם בבשר ששהה ג"י אפשר דג"כ צריך מב' צדדים. וכן אין ראיה ממ"ש במשבצות שם סק"ד דמועיל הריכוך ע"ג הטלפים דשם היא כולה במים וגם זה צ"ע בש"ך ושפ"ד סק"ד ואכמ"ל וראיתי בשו"ת טוט"ו המובא לעיל באות ט' שהוכיח בדין עגלים דמועיל השריה שמצד פנים לחודא והביא ראיה מנמלח צ"א דמותר ובע"כ דהמלח מושך הדם שבצד הב' וה"ה בנשרה צ"א המלח אח"כ מושך הדם מהצד שנתקשה דרך הצד שלא נתקשה והביא ראיה מפסחים כ' דהעבירה בנהר כדי להשקותה שתהיה נוחה להפשיט הרי דפועלת מעל"ע וה"נ, ולפע"ד צ"ע דממליחה אין ראיה דהא כיון שהצד שנתקשה הוי כאבן איך יועיל לו המליחה בצד האחר ודי אם ניקל בנמלח מצ"א בשלא נתקשה ולא כשגם נתקשה וכן הראיה מפסחים י"ל כמו שחילק בעצמו מקודם בין מחיים שהעורקים יפעלו להוליכם בין עור לבשר. ולפעד"נ ראיה פשוטה מהלכות הרופאים שירפאו מכה שאינה של חלל ע"י משקה שישתה החולה ואפילו אם נאמר דשם שלא ע"י משקה רק דרך העור באו המים עי' תוס' שם ד"ה ובשעת י"ל דשם עכ"פ יש טבע החיים כנ"ל באות ט' י' וכן שם עכ"פ הבהמה מוקפת מים וכנ"ל באות י"א ראיה מסי' ס"ח דמועיל מליחה ע"ג העור וגם שם ע"כ הודחה מקודם כדי לרכך הרי דשפיר דמי וכ"ז לא שייך בנ"ד שיש חלק בחתיכה שלא הגיעו ולא עברו עליו המים ע"כ אינו מתרכך שם

[ואגב אזכיר מ"ש בחת"ס חלק ששי סי' ס"א וז"ל אודות עופות בנוצתן שהורה אחד שצריך להסיר הנוצות קודם שריתן יפה הורה דא"כ יאמר גם במליחה שתועיל מ"ג הנוצות ולא אאמין שיטעה בזה שום אדם כי נוצות הם גשם נפרד מגוף העוף ומפסיק בפני המלח והמים ואם שראן בנוצתם ועברו עליהם ג"י אם ראשי העופות למעלה אסורים דהנוצות עכבו המים והרי אף להקל אמרינן דאם נמלגו הנוצות מצילין שלא יגעו הרותחין בהעוף כ"ש לחומרא אמנם אם היו רגלי העופות למעלה צ"ע עכ"ל. ובמחכ"ת כי רב הוא נעלם ממנו דברי הד"מ ססי' ס"ח ומובא לעיל אות י"א עי"ש דהמנהג למלוח על הנוצות ואח"כ מולגים וכן מהך דמותר למלוח על העור וע"כ הודחה קודם הרי דמועיל ההדחה ג"כ להבשר. וראיתי בחמ"דנ סי' ל"ז דנסתפק דלכאורה לא דמי לשיער דהנוצות כשיתלחלחו נעשים כמו כיסוי על הבשר ולכאורה י"ל דשוים המה לזה כמו דשוים לענין הקרבה ע"ג המזבח עי' מ"ש באות ט'. וכ"ש מעור בהמה שאסורה בהקרבה ואפ"ה מותר עלי' המליחה וכ"ש בזה דשוה לשיער וכן שנינו הכנפים והנוצה טמאות ומטמאות ומצטרפות, והנה לשיטת רש"י ויקרא פסוק ט"ז דמקטיר עולת העוף עם הנוצות אף דעל כל קרבנך תקריב מלח מ"מ אינו מפסיק אך שיש לסתור זו הראיה דשם אינו להוציא דם רק למצוה עי' אות ב' ו' מ"מ לענין השרייה ודאי לא גרע מהדחת עור שמועיל להבשר ועינינו רואות שבהשריה יתלחלח גם הבשר, ובפרט לפי מ"ש באות ט"ו שא"צ לרכך רק שלא יתקשה בעבור הג"י כ"ש שתוכל לעשות הפעולה שלא יתקשה ואין זה דומה למליגה בסי' ס"ח דנהי דנתלחלח מ"מ טבע הרתיחה לא הגיע להבשר ועי' ש"ך שם ס"ק כ"ו ושפ"ד ומשבצות סק"ט דמותר להדיח ולמלוח על הנוצות. ובדין הנ"ל מג"י עוד יש צרופים כנ"ל וכן יש קצת צירוף דלא שלט בו אוירא ע"י הנוצות עי' מ"ש באות י"ד ואכמ"ל]

יד (צ"ע על המנ"י שכתב דבשר שנקרח ממ"נ אסור. י"ל דעת הקרישה אינו מצטרף לג"י. אם יש חילוק בין המשקים. אם נקרש באמצע מליחה אם מצטרפים השיעורים. עוד הערה בצירוף השיעורים: ראית המנ"י ממ"ב אינה ראיה אם הלכה כהמ"ב עת הקרישה שהיה מונח במים אינו מצטרף עכ"פ. סברא בלא אויר אינו מתקשה. ישוב לקושית פמ"ג על ש"ך. קולא בנשרה במ"פ וכן בנ"ד עפ"ז

) אמנם מטעם אחר יש לדון בזה ונחקור תחילה מדין בשר שנקרח במים ושהה שם ג"י, דהנה המנ"י סי' י"ד כתב דמצד ממ"נ יש לאסור דאי הקרח כמים נשרה עכ"פ מעל"ע במים ונאסר ואי לא הרי שהה ג"י כך. ואפילו עבר הקרח ממנה תוך מעל"ע [ומ"ש שם תוך ג"י לאו דוקא וכן עפ"ז יתפרש מ"ש באה"ע סי' י"ז סכ"ו תוך ג"י לאו דוקא וכנ"ל באות הקודם] ומ"מ לא הודח עד אחר ג"י מהקריחה דליכא ממ"נ מ"מ יש לאסור בבישול דהא עיקר הטעם לרכך וא"כ ודאי הקרח אינו מועיל לרכך הבשר, והביא ראיה מרש"ל ורשב"א שכתבו דבשר שנקרח אסור למולחו ומאו"ה שכתב דאסור להדיחו עד שיפול הקרח אלמא דהקרח אינו מועיל לרכך ואסור ומטעם כבישה אין לאסור דכבישה לא שייך רק בצלול וראיה ממ"ש המ"ב דאם היה מונח בקרח אינו משתנה ומעידין עליו אף לאחר ג"י הרי דאינו משנה ע"י שיהיה מעל"ע עכ"ל והבל"י השיג עליו דמים קרושים לחלוחית יש בהם והביא ראיות לזה ועי' שבו"י ח"ג או"ח סי' כ"ח וביד אפרים