מור ואהלות טו

עליה עשרה ימי עמידה עשרה ימי ירידה [וכמ"ש בספרים ע"פ ושלשת את גבול ארצך דחיי אדם נחלקים לג' חלקים], וי"ל בזה פי' הפסוק ובכתה אח אביה ואת אמה ירח ימים [עי' יבמות מ"ח בדרך הפשט] בדרך הדרוש ע"פ מ"ד בברכות ל"ה גוזל אביו ואמו וכו' אביו זה הקב"ה ואמו זו כנס"י ועי' חולין ס' כביכול הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח ועי' בפי' יעב"ץ למעמדות ליום ד' וה"נ כביכול ובכתה עם אביה על שנדמו לירח ימים [וע' תוס' שם ד"ה אמרה ירח בלשון תורה לשון זכר הוא דכתיב וירח עמד וצע"ק דהול"ל בלשון נביאים ועי' פסחים ג' ושו"ת בן יהודא סי' פ"א וקצת י"ל דה"פ דהיה קשה לו דהרי בלשון נביאים לשון זכר הוא ומתרץ דלפיכך נאמר אמרה ירח דהוא פי' הפסוק של מורה ובשל תורה הוא לשון נקבה ומרמז למקרא ובכתה את אביה וכו' אבל לשון זכר הוא בלשון נביאים כמ"ש וירח עמד] שבדרך הפשט י"ל ע"פ מ"ש הב"ש סי' קכ"ו סק"ז דלפיכך כותבין בגט לירח ובכתובה חודש בגט מלשון גרש ירחים ובכתובה מלשון אשה חדשה וע"כ נאמר ירח ימים שלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר ומוטב שיגרשנה וכן י"ל בדרך הדרוש שנאמר ירח שיבכו על הגרש שנתגרשו בין אוה"ע ובכל יום ישראל יורדים [עד כי בשנה העברה שוד ושבר קראתנו מאוה"ע בכמה וכמה עירות ישראל הידועים בצרות רבות שכמעט אין למעלה עליהם ה' ירחם] וזהו מתמצית החורבן כי אם לא היה החורבן לא באה עלינו הצרה הזאת וכל דור שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו ואין אתנו יודע עד מה נהיה בגלות המר הזה [ועי' תנא דבי אליהו רבא פ"ב ששת אלפים שנה הוי עלמא ב"א תהו ב"א תורה ב"א ימות המשיח ובעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו ונכנס שיעבוד בתוך שני אלפים של ימות בן דוד יותר משבעה מאות שנה, ועי' בפירוש ישועות יעקב שם שהקשה דהלא חתימת התלמוד היה עשר שנים קודם התחלת אלף החמישי ומכ"ש התד"א שהיה קודם ואיך כתבו שיצאו הרי לא התחילו עדיין השני אלפים, ומאוד שגה בזה דרב ענן היה בימי ר"נ עי' כתובות ק"ה ור"נ נעשה לר"י בשנת ד' אלפים י' וחתימת התלמוד היה בשנת ר"ס לאלף ה' והרי באמת יצאו אז איזה שנים. ונראה לפע"ד דהתחיל ללמוד עמו התד"א בתחילת שנה השמינית לאלף החמישי והך תיבת מאות ט"ס וצ"ל יותר משבעה שנה וגמר עמו הסדר אליהו רבא עד שנעשה ר"נ ר"י, אבל ודאי בשם פ"ו ופל"א משמע דהוא דברי המעתיק. או י"ל דאולי מרמז כאן קץ משיחינו שיבוא ב"ב וכוונת הרמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ב וכן לא יחשב הקיצין קאי על הקודם שלא ישימם עיקר עי"ש וכן מפורש בסנהדרין צ"ז וברש"י ד"ה ויפח לקץ עי"ש והוא ע"פ מ"ד שם צ"ח כתיב בעתה וכתיב אחישנה זכו אחישנה לא זכו בעתה וזהו הפי' ובעונותינו שרבו פי' אם לא זכו ח"ו יצאו מה שיצאו ויכנס השיעבוד בתוך ב' אלפים ומהו התוך של ב' אלפים אלף ומאלף הששי יכנס יותר משבעה מאות שנה וזהו בעתה אמנם אין המקרא יוצא מידי פשוטו דגם בעתה אחישנה וימהר גאולתינו במספר אחישנה שהגימטריא שעה עם התיבה ולפי חשבון הקב"ה אלף שנים כיום יעלה שעה למספר מ"א שנה ושמנה חדשים קודם שהוא בשנת ה"א תרנ"ח בר"ח שבט יתחיל השבוע שבן דוד בא בו כדאיתא בסנהדרין צ"ז ויגמר בסוף תרס"ה שהוא תחילת תרס"ו והמה כשני שלישים מהאלף הששי ואולי זהו כוונת המאמר בסוף דניאל אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה כי מאז עד סוף אלף השביעי כן הוא המספר ויה"ר שימהר לגאלינו גאולת עולם ותחזינה עינינו בשובו לציון ברחמים כי"ר] ואין הדבר תלוי רק בתשובה עי' בגמ' שם וידוע הקושיא דהרי יו"כ דכ"ע הררי בתשובה מדוע עכבו עקבות משיחנו ועי' יומא י"ט ע"ב ומ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג סק"א וראיתי בספרים תירוץ ע"ז מחמת שישראל דוחין התשובה עד יו"כ ע"כ אין התשובה שלימה ועי' ס' אבני שוהם פ' בחקותי אות ד' וכמשל מבגד לבן שנטף עליו חלב שבאם יראה תיכף להעביר הכתם נקי יהיה לבושו אבל אם ישתהה קשה להעביר הכתם מכל וכל. ועפ"ז שמעתי בשם גדול א' פי' הגמ' שבת קי"ח לפי גי' תוס' נדה י"ג ע"ב ד"ה שיכלו] אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלים אלמלא הפי' באם לא [לשיטת תוס' מגילה כ"א ד"ה אלמלא דכשיש אל"ף בסוף הפי' אם לא] שמרו מלשון ואביו שמר את הדבר ב' שבתות זה יו"כ שנקרא שבת שבתון מיד רק שיעשו תשובה תיכף היו נגאלים כי הכל תלוי בתשובה שלימה, ואנן בדידן הלא קרוב יום כפורים בעוד שלשה ימים ועכ"פ מעתה צריכים להתעורר בתשובה שלימה ולא לדחות עד יום כפור כי היום [בח' תשרי] היה חינוך בית עולמים שהוא לכפר על כל עונותינו [ומ"ש בתויו"ט סוף תענית בז' תשרי ט"ס וצ"ל בח' וכשחל בחול אומרים אז סליחות שלש עשרה מדות ועושים אז הנרות לבה"כנ עי' סידור יעב"ץ רק כשחל כהיום בשבת וצריך להקדים על ע"ש ומרבוי הסליחות וטירדת עשית הנרות ימנעו מכבוד שבת עי' שבת פ"ח לפיכך מקדימין ליום ה' כמו בתעני' אסתר כשחל פורים ביום א' עי' טא"ח סי' תרפ"ו אבל כשחל למשל ביום ג' אין מקדימין ליום ב' כלל זולת היכא שיש מנהג להקדים על יום הקריאה, וכתבתי זה דיש שאינם מבינים טעם המנהג] וי"ל דביום זה גם אדם הראשון עשה תשובה כי העולם נברא בראש השנה וביום א' [ואולי היה ביו"ט ב' של ר"ה כשגם אז לא אד"ו ראש וצע"ק דלפי המדרשים העולם נברא בכ"ה אלול ואדם נברא בר"ה ועי' ר"ן ר"ה פ"א] והוא חטא ביום ו' שנברא בו ותיכף בשבת עשה תשובה כמ"ש במד"ר בראשית כ"ב ע"פ ויצא קין מלפני ה' שפתח ואמר מזמור שיר ליום השבת וזהו פי' הפסוק יחיינו מיומים וביום השלישי יקימנו ונחיה כי יש לנו עוד ב' ימים לתשובה ואז ביום השלישי הוא יו"כ יקימנו ונחיה לפניו בתשובה שלימה

וכירה הד' הוא יום המיתה שהוא ע"י קול שופר כמ"ש קול יום ה' מר צורח והתחיה יהי' ג"כ בשופר כמ"ש כל שוכני ארץ הם המתים כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו, וענין זכירה הזאת שישים לבו לדינים הקשים שיעברו עליו אחר מותו מנגעי בני אדם ר"ל וזוכר זאת יבכה וידאג אולי ינצל ויחיה

והנה הד' זכירות שכתבנו אם ח"ו ישכח איש אותם בודאי עלול לחטוא כי המה הד' אבות נזיקין המוזכרים, בריש סדר נזיקין השור והבור והמבעה וההבער, שור כמ"ד בגמ' שם תנא שור לקרנו וזהו נגד זכירה הא' ששוכח שצריך להיות כפוף לתורה ולומדיה ע"י שפלות והוא בהפך יש לו גאוה ומה"ט קרני שור פסול לשופר שנאמר וקרני ראם קרניו וכנ"ל והבור נגד זכירה הד' ששוכח שסופו לירד לירכתי בור והמבעה כמ"ד בגמ' שם מבעה זה השן שפעמים מכוסה ופעמים מגולה מלשון נבעו מצפוניו דמתרגמינן איגליין מטמרוהי והוא נגד זכירה הב' שגדלו עונותיו וכמים לים מכסה פשעיו ומחרדת השופר מגלה אותם וההבער זה נגד זכירה הג' ששוכח שריפת בית אלקינו וכל הצרות שהם מתמצית החורבן אבל אם זוכר הד' זכירות יקרות לא יחטא ואם חטא יעשה תשובה שלימה תיכף וקדוש וטהור יאמר לו

ולזה מרמזת המשנה בנגעים פי"ב משנה ב' בית שא' מצדדיו מחופה בשיש וא' בסלע וא' בלבנים וא' בעפר טהור. בית זה גופו של אדם העלול לנגעים אך שא' מצדדיו מחופה בשיש כמ"ש בס' היראה בן אדם זכור יום הצינון שיצונן גופך כשיש והוא הזכירה הד' מיום המיתה ונגד זכירה הב' אם