מור ואהלות קלו

של שבירת מפרקת לדידיה אם מהני חליטה קאי בלא נשחטו הוודידין שבלא שבירת מפרקת היה מותר חי במליחה או חליטה דיעבד [והך דיו"ד פי' ע"ו ס"ג הוא דברי הרשב"א] משא"כ בשבר דמסיק דצריך חתיכה ומליחה אבל בשחט הוורידין שאז חי מותר בלי מליחה וחליטה בזה לא מבעי' לן דגם בשבר הוא הדין דמותר כך רק דאפשר היה גזירה לאסור שחט הוורידין כמו בלא שחט משום לא פלוג, וזה בבהמה שרוב פעמים אין הוורידין נשחטין משא"כ בעוף דמצוה לשוחטם א"כ בעוף נשאר הדין בשחט הוורידין אף דשבר מפרקתה מותר חי בלי מליחה וחליטה כלל לרמב"ם, ועפ"ז יתישבו כל הקושיות על הרמב"ם דבחולין ושבת שם מיירי בעוף כנ"ל ובפסחים מ"א וע"א ומנחות פי"א אף דבבהמה מיירו מ"מ בקדשים שלדם צריך מצוה לשחוט גם הוורידין א"כ הוי דומיא דעוף שמותר חי גם לרמב"ם ויתישב ג"כ הקושיא מביצה כ"ה דמיירי בשחט הוורידין ובפסידא לא גזרו וע"כ מותר חי כך גם לרמב"ם . והכל ניחא בס"ד

ד (פי הגמ"ר ישוב להקושיות על הרמב"ם. חקירה בנתערב יבש א"מ בשבת. עוד ישובים ברמב"ם שמלחו קדשים ע"י עכו"ם או שחלטו בחמי טבריה או דפסק כת"ק חולה שאב"ס מותר לרפואה לאכול חי אף ע"י לעיסה

) ועתה מקום אתי לפרש דברי הגהת מרדכי בשבת, סי' תס"ז וז"ל אמנם קשיא לן אמאי אסור למלוג תרנגולת בכ"ר נהי דמבשל הרם בתוכה מ"מ הרי הוא דם האיברים שלא פירש וגם כבד אמרינן דחלט ליה ברותחין שלא לצאת הדם שבתוכו ואפילו פירש אמרינן שם דדם שבשלו אינו עובר עליו ומותר לכל הפחות בעוף. וראיתי שנדחקו גדולים חקרי לב להבין דמה חילוק יש בין בהמה לעוף. ולפעד"נ בפשוט דהכי קאמר שלא תקשה ע"ז שאינו עובר עליו דהלא לרמב"ם י"ל דגם עובר עליו כנ"ל באות א' ע"כ אמר ומותר לכל הפחות בעוף כי גם לרמב"ם חזינן שמתיר בשר עוף חי בלי מליחה כנ"ל ולא גזר אטו פירש כגון ע"י שבירת מפרקת דגם בשובר לא יפרוש ויבלע וכנ"ל באות הקודם משום דבו מצוה לשחוט הוורידין או כמ"ש באות ב' דבדידיה לא שייך הגזירה אטו לב דאין בו כרת ול"ת הרי דקיל וה"נ לא גזרינן שמא יפרוש בעוף דקיל יותר. וראיתי בס' ערוגות הבושם שכ' דלפיכך אוסר הרמב"ם בשר חי בלי מליחה משום גזירה אטו יבשל ולדידיה עובר עליו עי"ש, ועפ"ז עלה על דעתי לישב הקושיות הנ"ל על הרמב"ם משבת וחולין ומנחות ופסחים מ"א דמשמע משם שמותר לאכול חי כך דשם לא יבשלו מצד איסור שבת וכן מאיסור בישול הפסח לפיכך לא שייך למגזר בחי. ועפ"ז צ"ע לי במ"ד ביו"ד סי' ק"ט יבש אינו מינו צריך ס' אטו יבשלם א"כ כשנתערב בשבת כשאין חשש מוקצה עי' רבבות אפרים מס' בכורים] לא נגזור אטו יבשלם דהרי היום אסור לבשל ועי' מג"א סי' שכ"ג ס"ק י"ד ושפ"ד סי' צ"ט ס"ק י"א וצ"ע. עוד מקום אתי לישב הקושיות הנ"ל על הרמב"ם ע"פ מ"ש הפוסקים צד היתר ע"י אמירה לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר לעשות עי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת י"ד וא"כ י"ל דהך דחולין ושבת ומנחות שם היה ע"י עכו"ם כהאי גונא ועי' כלים פ"א מ"ח דבהר הבית היה מותר לעכו"ם לכנוס ואפשר דהיה מולחו להם משא"כ לבשל יאסר ממילא משום בישול עכו"ם לפיכך אכלוהו חי

ועוד י"ל דלכאורה יש לדקדק במנחות שם נאכל לערב והבבלים אוכלים אותו כשהוא חי ואמרינן בגמ' מתוך ששונאים וכו' ועי' תוס' שם והנה ברישא באמר נאכל לערב הרי דחיוב לאכלו חי וכ"כ הרמב"ם ריש הלכות יו"כ וא"כ מה זה רעבתנות אחרי שא"א בענין אחר ועי' בפי' תפארת ישראל במשנה שם, הן אמת די"ל דנאכל לשון רשות דאל"כ הול"ל אוכלים עי' ס' בני יששכר חודש ניסן מאמר ר' דרוש ו' אך הרי מצינו נאכל בחיוב עי' פרק איזהו מקומן ועי' רש"י פסחים ע' ד"ה נאכלת צלי. ע"כ נלפע"ד ע"פ מ"ש באוהל ראשי בשמים אות ז' במ"ד בפסחים מ"א פסח שבשלו בחמי טבריה חייב ופסח בטבריה מה עביד וכתבתי דע"כ היו חמי טבריה בהר הבית ע"י מכונות או דהיה מעין רותח כחמי טבריה ואח"כ נסתלק עי"ש ואמרינן שם דהמבשל בשבת בחמי טבריה פטור וא"כ הפשט נאכל לערב בחיוב וכגון לבשלו בחמי טבריה אף שלכתחילה אסור לבשל בשבת בחמי טבריה מ"מ כדי שלא יבוא לידי נותר התירו חכמים דא"א בענין אחר ושם אין איסור מצד שנתבשל בדמו כמ"ש לעיל אות א' עי"ש והבבלים היו רק חולטים אותו שם ואוכלים אותו כשהוא חי לפיכך מגנה אותם ברעבתנות במה שאינם שומעין להיתר החכמים לבשלו ג"כ שם. ובזה יתישב ג"כ הקושיא מחולין ושבת כנ"ל דמיירו ג"כ בשיחלטו בחמי טבריה כי אף שיתבשל שם פטור הוא ע"כ בחליטה י"ל דאין איסור כלל וכן בפסחים ע"א חי נאכלים צלי אין נאכלים פי' שלא ניתר לבשלו שם כיון דאפשר לאכלו לערב ואפילו אם יתירו חכמים משום שמחה ביום א' שליכא בחי מ"מ ישראל במה שמחים. וכן י"ל מ"ד בפסחים מ"א בחי וצ"ק שרק אם בשלו בחמי טבריה חייב לא בשחלטו ואכמ"ל. ועוד י"ל דמקור הרמב"ם שאוסר חי בלי מליחה לשיטתו דפסק מה"ט כת"ק בביצה כ"ה כזית צלי ועי' ט"ז או"ח סי' תצ"ח סק"ה דתמה דהא הלכה כר"ע אפילו מחביריו וי"ל דלשיטתו שאוסר חי בלי מליחה לפיכך לא פסק כר"ע שאמר כזית חי. ועפ"ז לא קשה מידי מכל הני מקומות שמשמע מהם דמותר חי דהם אליבא דר"ע וס"ל דלת"ק באמת אסור, ומזה י"ל דגם להמחבר אסור בשר חי בלי חליטה כנ"ל באות א' דהוא ג"כ פסק בסי' תצ"ח כת"ק ועי' ג"כ ברוקח הגדול סי' ת"י שכתב בשר חי בלי מליחה היה מותר לאכול ולשון היה משמע שאח"כ גזרו עליו לאסור. ולדינא להתיר לאכול חי בלי מליחה וחליטה כלל צ"ע מנ"ל עפ"ז שאין השגה על הרמב"ם ע"פ מ"ש. מיהו בחולה אף שאין בו סכנה שרופאים צוהו לאכול כך התרתי שיאכל אף ע"י לעיסה, וזה דלא כס' ערוגות הבושם שחילק בזה לשיטת הרמב"ם כי לפי מ"ש באות הקודם לרמב"ם דוקא בסכין הדם נגרר אחר החתך. ועוד יש צד משום דבשר בהמה חי הוי שלא כדרך אכילה עי' שבת קכ"ח ונהי דלרמב"ם בשלא כדרך אכילה יש איסור מה"ת אך להסכמת המשנה למלך הלכות יסה"ת פ"ה לא הוי רק מדרבנן ע"כ יש להקל בנ"ד

ה (מדוע אין רמז ממליחה באברהם יצחק ובני יעקב שש קושיות בפסוק יקח נא מעט מים. תרוצים דאכלו המלאכים בלא קנוח והדחה והיה צלי גם ביצחק ובני יעקב. דרוש שהאכילם ג' לשונות בחרדל הערות שונות וישובים לקושיות התוס' ולה"מ וטו"ט וערוגות הבושם

) הנה הפוסקים האריכו למעניתם לחקור אם מליחה ד"ת או דרבנן ותרתי לבי לחקור דמדוע לא רמזה התורה ענין מליחה אצל אברהם שאכלו הבן בקר והוא קיים כל התורה עי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת י"ז ודוכתי טובא או ביצחק שצוה לעשו שלא יאכילהו נו"ט עי' מ"ש באוהל בית הרואה מסי' ו' ואילך וכן בבני יעקב שפרע להם בית השחיטה וניטל ג"הנ עי"ש ברכות והודאו"ת מ"ו וממליחה אין רמז ורמזא זא ובפרט אם הוא ד"ת לא גרע מגוף השחיטה. ונלפע"ד תחילה