מור ואהלות קלה

ועפ"ז דוקא נקט הגמ' מפרקתה של בהמה דבעוף שלרמב"ם אין איסור מפרכסת גופא א"כ כ"ש שלא נחשב דם מן החי וליכא שום צד ספק. וכיון שכן דבעוף י"ל דאין בו איסור משבירת המפרקת וחותך מבית שחיטתה ע"כ גם בכל בשר חי א"צ מליחה בעוף דאין בו משום מה לגזור להנ"ל דכל עיקר גזירת בשר חי משום בשר של שבירת מפרקת וע"כ לא קשה קושיתם על הרמב"ם מחולין ט"ו ושבת קכ"ח דשם בעוף מיירי שגם לרמב"ם מותר חי כך משא"כ בבהמה ואף שמהט"ז או"ח סי' ש"ח ס"ק כ' משמע בדעת הרמב"ם דגם בבשר בהמה מותר לטלטל מ"מ המג"א שם ס"ל בדעת הרמב"ם דרק במין דרכיך מותר ואכמ"ל] ובזה יתישב ג"כ מ"ש הט"ז בסי' ק"ב ס"ק י"א ואין זה דומה לחתיכה שלא נמלחה שהיה האיסור ידוע וקשה דהא מבואר בסי' ס"ז דבשר חי מותר עי' שו"ת ברכת יוסף סי' ל"ג ובחילוק בין בהמה לעוף יתישב קצת עכ"פ לשיטת הרמב"ם

ועל פי זה י"ל ג"כ קושית הט"ז וש"ך סי' ס"ז מן סי' כ"ג דאם העוף שוהה למות יכנו על ראשו להמיתו ועי"ש מה שנרחקו ולמ"ש בקל יש לחלק מבהמה לעוף דמקור הדבר שיכנו על ראשו נובע מרש"י חולין ל"ב ד"ה תיקו וז"ל ונראה דהשוחט רוב סימנים והשליך מידו והעוף שוהה למות אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה דמוטב שיכה על הצוואר בסכין או ימתין עד שימות וכתב בפירוש עוף דוקא וכ"כ בב"י ובבהמה י"ל דבאמת אסור דהוי שובר מפרקתה. ויתישב ג"כ התמיה שכתבו הפוסקים בלשון רש"י דמוטב שיכה דמשמע דגם זה אינו טוב דק דזה מוטב מלשחוט ועי' משבצות סי' ס"ז סק"ב ושו"ת שבו"י ח"ב יו"ד סי' נ"ד ועי' ב"ח סם דכונתו שרק לשבור מפרקת אסור אבל לחתוך מותר ואף שיש חולקים ע"ז מ"מ זה טוב יותר שיכה בסכין שהוא כחותך מלשחוט דרך שחיטה עי"ש. ולפעד"נ בפשוט דהכי פרושו דאף שלכאורה י"ל דגם בעוף אסור שבירת מפרקת וכן הוא באמת דעת מהרי"ט ח"ב שאלה נ"ג וכ"כ הנה"ך וי"ל דלאו דוקא נקיט הגמ' בהמה עי' מ"ש באוהל הנ"ל אות מ"ד ועי' כרתי סי' י' סק"ג ועי' יו"ד סי' רכ"א סי"ב מ"מ מוטב לעשות זה מלשחוט דרך שחיטה. האומנם שבעיקר הדבר שכתב רש"י והעוף שוהה למות נ"ל דבא לאפוקי פי' הרשב"א שהאיבעיא קאי בשוחט בסכין רעה לענין אם נאמר דשהית חתיכת מיעוט בתרא של סימן אחד כמחתך בשר בעלמא ולזה הפי' קאי דוקא בבהמה עי"ש ולפיכך כתב רש"י והעוף אך י"ל דכיון ג"כ למ"ש מקודם. ואמנם על הרמ"א ודאי קשה קושית הט"ז וש"ך הנ"ל דהרי כתב בסי' כ"ג דאם הבהמה או העוף שוהה למות יכנו על ראשו הרי דגם בבהמה הוא הדין ואמאי הרי הוי כשובר מפרקתה. וי"ל או דמ"ש בהמה קאי רק על שלא יחזור וישחוט והך עצה דיכנו על ראשו קאי על עוף דסמיך ליה ועי' מ"ש באוהל הנ"ל שם וכן מורה הלשון על ראשו להמיתו, או י"ל דהנה ברש"י כתוב יכה על הצואר בסכין והרמ"א כתב יכנו על ראשו ואפשר שיטתו לישב הקושיא הנ"ל דרק בסכין או על הצואר אסור דהוי שבירת מפרקת ומבליע דם, ואפשר דהדקדוק שלו מחולין ל"ג דדוקא חותך כזית מבית השחיטה ומותר אבל טפי אסור מחמת שבירת מפרקת והוא משום שהוי מן הצואר או משום דהוי בסכין ועי' רש"י ותוס' סנהדרין ע"ו ד"ה שברזל ממית בכ"ש (וצ"ע מתוס' כתובות ל"ז ע"ב ד"ה ברור לו] ולפיכך כתב הרמ"א דגם לתחוב סכין בלבה אסור אבל בהכאה על ראשו לבד לא הוי מש"ה כשבירת המפרקת וידוע שהרמ"א ז"ל היה בקי בטבעים ולא קשה מידי. ואגב אזכיר מ"ש הרמ"א בסי' ע"ג ס"א בשם או"ה דאם מנקבה הרבה פעמים בסכין [ובאו"ה גופיה לא כתוב בסכין] הוי כקריעת ש"ו וכן אם נטל משם המרה וכו' ועי' ט"ז שם סק"ב, והנה מ"ש בפירוש הטור בשם בעל העיטור דבעוף קיל משום דנטלו המרה הלא שם כתוב בלא שום חיתוך ואם נאמר שרק דעתו להקל בעוף בנטילת המרה מצירוף דעת העיטור וכונתו אף לבשל אחר צליה דאם לאכלו צלי הלא גם בבהמה מותר בנקיבת סכין דגרע מנטילת מרה פי' ש"ך שם ס"ק ג' ד' ולפי' הט"ז הך לחומרא קאי בבהמה עי"ש וא"כ צ"ע על המשבצות שם שכתב ומ"מ המנהג כרמ"א דהלא גם לט"ז ה"ה, ועי' שפ"ד שם סק"ד אפי' לכתחילה פי' שכבר ניטל המרה דיעבד דאל"כ יסתור למ"ש שם בסק"ג ולפעד"נ דטעם רמ"א דדוקא בסכין הדם נגרר אחר החתך עי' ש"ך סי' ס"ט סק"ג ובחו"ד שם דלא כהגהת או"ה שם שכתב דמהני בנקיבת קוץ ותחיבת קיסם עי"ש וכן ניטל המרה פי' בסכין ולזה אף בבהמה שפיר דמי, ודברי העיטור הכי פרושו נוהגים בצרפת לנוקבו בסכין ומנהגינו אין לנו אלא בשפוד פי' אף בשפוד של עץ וכבד העוף אף בלי שום חיתוך עי' ב"י וי"ל דהכי פרושו אחרי דגם בשל עץ שרי לצלי אלמא דא"צ שיהיה הדם. נגרר אחר החתך בצלי רק שיהיה קצת איזה התחלקות בתוך שיהיה האור שולט בו א"כ כבד עוף שממילא נחלק לשנים שרי בלי שום חיתוך רק שסיים ויפה הוא לנוקבו לחומרא פי' גם בעוף כי ה"ר יונה כתב בפירוש דגם עוף צריך לחתוך עי"ש. ועפ"ז י"ל מ"ש הב"י דאמאי לא כתב הרמב"ם דין קריעת ש"ו וחתיכה לתחת המוזכר בגמ' כי הרמב"ם מפרש ג"כ הגמ' קרעו פי' בלא סכין צריך ש"ו משא"כ בחתך בסכין א"צ לכל זה כי הדם נגרר אחר החתך ודברי הרמ"א מיוסדים על אדני הרמב"ם ז"ל ועי' רש"י פסחים ס"ח ד"ה מנקבן בסכין ובזה יהיה הנ"מ בין הלישנא אחרינא עי"ש ובדף ע"ד ד"ה איידי דאית בו קיטרי ואכמ"ל

עוד אגב הנ"ל לחלק בין בהמה לעוף אזכיר מ"ש השפ"ד סי' ע"ב ס"ק י"ט בשם המנ"י דבעוף ודאי יש בו ששים נגד הלב ובבהמה צריך לשער וכן משמע מאו"ה עי"ש. ועוד ראיה לפע"ד דבכריתות כ"ב פסיק ותני דבלב עוף אין כזית אף בעוף גס שחזינן גדלו ק"כ זתים ויותר עי' הגהת אשר"י פכ"ה אבל בלב בהמה שלא מצינו בש"ס שיעור א"כ צריך לשער [וצ"ע לי מחולין צ"ח דודאי יש ס' נגד הזרוע בהבהמה והא ודאי דהזרוע גדול מלבה] דוקא ואין טבעם שוה כנ"ל. עוד צ"ע לי במ"ש הרמ"א סי' ע"ב ס"ג עד ארכובה התחתונה ועי' משבצות סק"ט דאין להקל בניטל הקוליות ובאו"ח סי' רנ"ד ס"א דגם בלא כרעיו מקרי שלם כ"ז שחלל הגוף שלם] וגם לענין דקשה לשכחה בהוריות י"ג חשיב לב בהמה ועי' ש"ך ע"ב סק"ב שנהגו גם בעוף וצ"ע ממ"ד ביו"ד ססי' י"א דבטבת ושבט נוהגים השוחטים לאכול מן הלב ועי' ש"ך וכו"פ שם ועי' מג"א סי' ק"ע ס"ק י"ט, ועי' רש"י חולין קי"א ד"ה קניא בקופיה דגם הלב נתבשל ואפשר דלב גופיה לא אכלו וטעם שלו אפשר אינו קשה לשכחה וכמו שמצינו שזית קשה לשכחה והשמן היוצא ממנו אדרבה מועיל לזכרון עי' הוריות שם ואף אם נאמר דגם טעם הלב קשה לשכחה מ"מ י"ל דהיה ס' נגדו ולא נגד הכבד שגדול ממנו, ויהיה מוכח דבסכנה מהני ס' ועי' מ"ש באוהל ברבות והודאו"ת מ"ג ואכמ"ל

ועוד מצאתי מקום לחלק בין בהמה לעוף כי בעוף מצוה לשחוט את הוורידין כדי שיצא הדם עי' חולין כ"ח ע"כ י"ל דאף ששובר המפרקת לכל זה יוצא הדם ע"י הוורידין משא"כ בבהמה מסתמא לא נשחטו הוורידין ע"כ חיישינן להבלעת דם. האומנם שבחידושי הרשב"א חולין קי"ג משמע דהאיבעי' של שובר מפרקתה קאי אף בחתך הוורידין דאל"כ בלא"ה אסור באומצא עי"ש ובתה"הא ומ"מ י"ל דאף שהרמב"ם בהלכות מ"א פ"ז לא חילק בין נשחטו הוורידין ללא נשחטו ועי' מ"מ שם משום דפסק כסתם משנה ועי' ב"י ססי' כ"ב מ"מ י"ל דהאיבעי'