מור ואהלות קלד

שבירת מפרקת אסור חי אפילו חלטו. וטעם הדבר כיון דאחרי החליטה לבדה אסור הבישול אף לרמב"ם עי"ש הלכה ז' ובלח"מ הלכה י"א י"ב וכיון שלא השוו שניהם יחדיו לזאת נחתו מדריגה א' לענין דיעבד להתיר בכל חי חליטה, ולפיכך ניחא ג"כ מה דלא הצריך הרמב"ם לכל בשר חי חתיכה מטעם לא פלוג מבשר הזה כי אחר החתיכה לבדה אסור הבישול לזאת נחתו בזה גם מדריגה א' לענין לכתחילה שא"צ חתיכה. וכן י"ל דמה שהצריך חתיכה לבשר משבירת מפרקת הוא משום גזירה דדמי לאומצא דאסמיק עי' לח"מ הל"ט, וכן י"ל כמ"ד בכריתות כ"ב הלב קורעו ומוציא רם הכנוס בתוכו וגם זה דמי להלב שבלע מכל האיברים בשעת שחיטה וא"כ י"ל כיון דהוא גופיה גזירה לא גזרינן בכל בשר אטו בשר זה. ועפ"ז י"ל דאפשר בעוף כששבר מפרקתה א"צ חתיכה כי בכריתות שם אמרינן לא שנו אלא בלב עוף שאין בו כזית עי"ש וא"כ אפשר לא גזרו בו אטו לב כיון שלעולם לא יכול לבוא לידי כרת, ואפילו נצרר הדם ע"י מכה שזהו אומצא דאסמיק שהוא בל"ת ג"כ לא שכיח בו כי אין מנין העוף ועי' ט"ז ונה"ך סי' נ"א ובמלתא דלא שכיחא לא גזרו ועי' טור ומחבר סי' ס"ז בדם בהמה וחיה והשמיטו עוף ועי' כנה"ג מובא בפמ"ג שגורס גם עוף ועי' מ"ש לקמן אות ג' ואכמ"ל. עכ"פ עפ"ז דרק משום שובר מפרקת וחותך מבית השחיטה גזרו בכל בשר חי מליחה א"כ בקדשים י"ל דלא גזרו ובפרט כי שם לא שייך הגזירה דבהם אסור לשבור המפרקת בי לדם הוא צריך עי' חולין כ"ט ובזה יבליע דם באיברים וכן אסור לחתוך מבית שחיטתה [אגב נ"ל דאפילו אם דיעבד שבר מפרקת בקדשים א"צ חתיכה דאין שם גזירה מאומצא דאסמיק] ובפרט בק"פ דצריך לצלותו כולו על כרעיו ועל קרבו א"כ שוב בהם לא שייך הגזירה לבשר חי ולפיכך בפשוט ניחא הך דפסחים דף מ"א וע"א ומנחות פי"א דבכה"ג גם הרמב"ם מודה דמותר חי אך מחולין ט"ו ושבת קכ"ח עדיין צ"ע. ונסתפקתי אם גזרו בקדשים גם לקדירה מליחה רוקא ועי' בדק הבית שם דאף הנאכל לכהנים ולבעלים ואף צלי מחויב במליחה משום ברית מלח ועי' משמרת הבית שם שהוכיח מת"כ דא"צ מליחה רק חלק הקרב ע"ג המזבח עי"ש ועי' שו"ת ריב"ש סי' קס"ג וטורי אבן ר"ה כ"ט ועי' ב"י או"ח סי' קל"ב דמלח סדומית אינו בא בקטורת רק לתיקון ואם חיסר אינו חייב כלום, ובכל בו סי' ל"ח כתב דהוא משום על כל קרבנך תקריב מלח ובצידה לדרך ובתורת יוסף פ' תשא השיגו דבמנחות כ"א איתא אבל היין והדם והעצים והקטורת אין טעונים מלח ותירץ דקמ"ל ע"פ מ"ד שם ע"ב בראשו של מזבח ששם מולחים הקומץ והלבונה והקטורת, והנה הרמב"ם בהל' איסורי מזבח פ"ה הי"א חשב יין ורם והעצים והשמיט קטורת אמנם גם בהלכה י"ג חשב קומץ והלבונה והשמיט קטורת וצ"ע. ובכל בו סיים ואין בידי למה רובע ואם נאמר כהב"י דנצרך לתיקון ניחא דכן דוקא שיעור התיקון משא"כ מחמת ברית מלח אף גרגיר א' כשר עי' רמב"ם שם הי"א ועי"ש בהלכות כלי המקדש פ"ב ה"ב ומוסיפין עמהן בלא משקל מלח סדומית וכפת הירדן ובהלכה ג' כתב דמוסיפין לה רובע הקב מלח סדומית ואפשר דזה רק לכתחילה ועי' במל"מ מה שהאריך שם ועי' סידור הגאון ריעב"ץ ואכמ"ל] והלא עכ"פ בחליטת חומץ ואפשר אפי' ברותחין מותר לחלוט כדי לבשל אח"כ בקדירה בלי מליחה ואף דאין אנו בקיאין בחליטה מכל מקום כהנים זריזין ובקיאין עי' פסחים ל"ו ודוכתי טובא. והנה מ"ד במנחות כ"א נותן עליו מלח והופכו ולהגי' אמר אביי וכן לקדירה [עי' מ"ש לקמן אות ו'] ע"כ קאי על חולין ג"כ דאי רוקא קדשים א"כ מנ"ל לפסוק כדשמואל שאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה הלא לאביי דוקא בקדשים כן משום ברית מלח או דחמירי ועי' ט"ז סי' נ"ג סק"א וכיון דקאי על חולין וכדשמואל א"כ י"ל בהיפוך דדוקא חולין משום דלא בקיאין בחליטה משא"כ קדשים די בחליטה וא"צ מליחה, ועי' תוס' פסחים ע"ד ד"ה כבולעו דמלחו הכבד של פסח ועי' צל"ח שם שערער ע"ז דמליח הרי הוא כרותח דצלי והוי צלי מחמת דבר אחר עי"ש ועי' שו"ת שם אריה בהוספות סי' ד' מ"ש להשיג עליו עי"ש. ולפעד"נ דלתוס' י"ל כיון דחליטה אסור בהקרבן פסח כנ"ל א"כ שוב צריך מליחה אבל בשאר קדשים ואפילו קדשים קלים אפשר די בחליטה, וכן אפשר דרק לכבד המרובה בדמים ער שאחר המליחה שוה לשאר בשר שלא נמלח בזה דוקא צריך ומותר המליחה ומנ"ל בשאר בשר הפסח. ואף דבפסחים מ"א איכא בינייהו צלי קדר דלרבנן שרי עי' רש"י שם ולכאורה ע"כ בשמלחו קודם דאל"כ לתסר משום דם, אלא די"ל דלכאורה קשה שם דמנ"ל לרבי בשלו ואח"כ צלאו צלאו ואח"כ בשלו כיון דיליף לה לצ"ק אך י"ל מה"ט גופא כיון דמפיק לצ"ק וע"כ בשצלאו מקודם בדינו דאל"כ יש איסור רם וכיון דאסור צ"ק אחר צלי כ"ש בישול אחר צלי זה י"ל בדרך פלפול. ובפשוט י"ל ע"פ דברי התוס' שם ד"ה איכא דרק אין לוקה עליו אבל פסול הוי ה"ה דיש איסור דם. אך לאמת עדיין לא ברירא אם יש איסור דם בצ"ק אם הברזל נתלבן קודם באש עי' צל"ח שם ע"ד ועי' בחי' יד אפרים להה"ג רא"ז מרגליות זצ"ל ביו"ד סי' ע"ו שצידד בזה להקל ואכמ"ל

ג (אם בשבר מפרקת וחותך מבית השחיטה דוקא בהמה קתני. אם בכ"נ יש איסור בדם מן, החי וביטול ברוב. ישוב לקושית ט"ז וש"ך והקושיא על רש"י במ"ש דכשהעוף שוהה למות מוטב שיכנו. רמ"א ס"ל דדוקא בסכין או בצוואר הוי כשבירת מפרקת. הערות בפמ"ג ולרמ"א נקיבת הכבד דוקא בסכין. פי' העיטור וישוב לקושית ב"י על הרמב"ם. חילוק בין בהמה לעוף. בענין ס' נגד הלב ובענין הוורידין. נתישב הקושיות שעל הרמב"ם דבעוף או קדשים מודה שמותר חי.) ואשובה לדברי באות ב' דבעוף ששבר מפרקתה א"צ חתיכה ואיסור בשר חי בלי מליחה מחמת גזירה מבשר שבירת מפרקת וחותך מבית השחיטה והנה בש"ס ופוסקים נאמר בהך דשובר מפרקתה וחותך מבית שחיטתה של בהמה וכמה פעמים מצינו מבהמה לעוף חלוקים וגוף שיעור השחיטה יוכיח דבעוף רוב א' ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת י' כ"ט מ"ר מ"ח נ"א, ולולא שאמרו טריפות שמנו בבהמה כנגדן בעוף הוי אמינא לחלק דאין טבען שוה וכמו שיתבאר לקמן ועפ"ז י"ל דס"ל לרמב"ם דהך דשובר מפרקתה וחותך מבית שחיטתה דוקא בבהמה ולא בעוף ובפרט ע"פ מ"ש בס' עמק הלכ' סוגיא דדחיה הלכה א' ס"ו מלתא בטעמא דרמב"ם מודה דעוף מפרכסת מותר לב"נ עי"ש וכיון דחותך מבית השחיטה אשמעינן דכשהמתין עד שתצא נפשה אפילו עכו"ם מותר בו ובעוף אף קודם שתצא נפשה אין איסור לב"נ וא"כ ע"כ בהמה דוקא. וכן בשובר מפרקתה י"ל ע"פ מ"ש הפלתי דסי' ס"ז דהספק בגמ' שע"י שבירת מפרקת נבלע הדם שבבית השחיטה בכל הבהמה בשוה ונתבטל חד בתרי ושרי או דיש בזה משום מבטל איסור וכן אפשר ראינו מתחלק בשוה ואסור, וזה כביר שהקשיתי דא"כ לב"נ דלא אזלינן בתר רוב עי' פמ"ג סי' ס"ב ומ"ש באוהל ראשי בשמים אות ט' א"כ לדידיה יש בזה איסור ודאי כשמצוה על דם מן החי וכשמפרכסת הרי היא כחיה עי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת מ"ח, ותרצתי דסוף סוף לב"נ לא הוי ודאי איסור דבסנהדרין נ"ט איכא פלוגתא אם מצוה על דם מן החי ולמ"ד דמצוה אפשר ס"ל דבב"נ אזלינן בתר רוב והספק בגמ' בשובר מפרקת בין לישראל ובין לב"נ