מור ואהלות קלא

יאכלו ומתרץ בחולין שנעשו עטה"ק פי' שישחוט הטמא בשביל הטהור שאוכל חולין עטה"ק. ויחר דברי הרמב"ן שהקשה על רש"י לא זכיתי להבין לפע"ד דמנ"ל פרושו עי"ש וכן קשה על פרושו בהך פשיטא דהא לא כתיבא בהן שמירה ובודאי שחיט ויזהר שלא יגע עי"ש דהא מקודם דמוקי הש"ס בסכין ארוכה מקשה פשיטא אף בנוגע בבירור אין איסור כפי' רש"י ז"ל, וכן מש"ש דלמה לש"ס לומר דכקודש דמי דלמא לאו כקודש דמי והוא גופיה קמ"ל ותירץ דהא לא אשמעינן שאע"פ שהן כקודש יהא מותר קשה דלמא אה"נ קמ"ל דאף שנעשה עטה"ק ויש מ"ד דכקודש דמי מ"מ לאו כקודש מלומר דקמ"ל דכקודש דמי שלא כהלכתא, וכן מאי דקאמר הש"ס לקמן דחולין גופה לא איצטריכא ליה דלאו כקודש דמי דלמא אה"נ זה קמ"ל. ומה שמתרץ עוד שם דא"כ מ"ש דתני לה גבי שחיטה דמוקדשים צ"ע דהא לתרתי לישנא נוכל לומר דאיידי טמא בחולין נקיט מוקדשין והכא עיקר ואיידי חולין נקט מוקדשים עי' תוס' ג' ע"ב ד"ה חולין או דפרושי מפרש דוקא חולין ולא קדשים ויש לדחוק דא"א לומר כן דלאו כקודש לא איצטריך לאשמעינן בכאן כי זה פשוט להלכה בכ"ד וע"כ דכקודש דמי ואפ"ה מותר כאן וצ"ע

עוד אזכיר מ"ש בשו"ת טוט"ו מהדורא תנינא בק"א תשו' ה' בנמצא חתיכת עץ בין עור הצואר להסימנים שהיה דן להכשיר בזה, ורציתי להביא ראיה להכשיר ממ"ש הרב פת"ש יו"ד סי' כ"ג סק"ז בשם השבו"י סי' נ"ה דבנמצא גמי בין קנה לושט ונחתך טריפה הרי דבלא נחתך כשר, אמנם ראיתי בשבו"י גופיה בח"ב סי' נ"ד שכתב דבכל ענין טריפה אף לא נחתך דדמי לממ"נ אי דרך הושט ודאי ניקב הושט ויצא ואי דרך הצואר לא גרע ממסמס קועיה דמא. אמנם לפעד"נ להמציא נפ"מ כשהיה עור הצואר קרוע ע"י חולי או ע"י אדם להמקילין בזה שלא בשעת שחיטה עי' באחרונים ונמצא בשעת שחיטה גמי בין ושט לקנה [וכ"ש בין עור הצואר להסימנים] יש להכשיר דחשש נקיבת הושט אין כאן די"ל דנכנס דרך הקרע. ואף שבשבו"י שם רצה להטריף מטעם שהייה כמו בנמצא תוך הושט, ולכאורה מלשון הרמ"א שם ס"ב דודאי שהה לאח"ר ששחט הסימן יראה כן דה"ה בין ושט לקנה וכן ממ"ש בפת"ש שם סק"ו דה"ה בועות קשים שחתך בין סימן לסימן יש להטריף מ"מ נלפע"ד להכשיר דכונת הרמ"א הוא כמ"ש בש"ע הגאון מהרש"ז שם דעיקר החשש רק במשהו אחרונה [ויהיה נפ"מ בשחט רק רוב סימן עי"ש] וכן דברי הפת"ש שם קשה טובא דבגוף הסימן כמו בועות ודאי יש להכשיר ואפילו בין קנה לושט שנמצא גמי יש להכשיר אף בודאי חתכו דלא גרע מספק חתכו ונמצא תוך הושט. וקצת ראיה מסי' ל"ג ס"ה דשני קנים או וושטין טריפה והלא בלא"ה יש להטריף מחשש שהייה בששחטה דרק א' עיקר וע"כ דהבו דלא לוסיף על דין התכ"ד והנלפע"ד כתבתי. הק' אליהו פוסק

עוד אציג מה שהשבתי לחכם א' ע"ד שאלתו במ"ש רש"י בסיום מס' שבת ד"ה באוונא בגיגית מלאה מים דמה נפ"מ אם אינה מליאה, דהנה לכאורה קשה הכי לא היה עולא מבין שמתעסק בעלמא הוא אחרי שאין בזה שום מצוה אך הנראה דעולא סבר ע"פ מ"ד בברכות כ"ב דרב הונא ס"ל דלא בטלי לטבילותא רק דמותר בחמין עי"ש ועי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות ה' דרוב פעמים הבן סובר בשיטת אביו ועי' חת"ס חלק ח"מ סי' כ"ה וי"ל דהגיגית הי' קבעו ולסוף חקקו דכשר לטבילה עי' ש"ך יו"ד ר"א ס"ק כ"א ועי' בנוב"י מה"ת יו"ד סי' קמ"ב שהקשה דבמס' ב"ב דף ס"ו מבואר דקבעו ולסוף חקקו לא מהני רק לדרבנן ולא לאיסור תורה וכתב דהש"ע לא קאי אטבילת נדה רק בהכשר מקוה לענין כלים הניקחים מעכו"ם עי"ש ולפעד"נ דגם בטבילת אדם יצויר כגון בעל קרי דאף להסוברים דלא בטלו לטבילותא מ"מ עיקרה רק מדרבנן עי' מה שכתבתי שם אות י"ב ובאוהל ארץ נוד קפ"ג ס"ק י"א וא"כ שפיר היה יכול לטבול בגיגית כזה. והנה ביו"ד שם סעיף נ' לענין זוחלין כשנשאר מ' סאה אחר שיצאו קצתן שעד הסדק כשר רק שהרמ"א הביא שם שיש מחמירין גם בזה לכתחילה לסתום הסדק ועי' שו"ת מעיל צדקה סי' ל"ט ואף דמלשון הב"ח משמע דיש להחמיר אף דיעבד מ"מ בענין כזה שהוא דרבנן גם הב"ח מודה להכשיר דיעבד ועי' בנוב"י שם ססי' קל"ז [ולא כביר הכשרתי גם במקוה הכשרה לטבילת נשים כה"ג דהיה עוד סניף דבמעין אין חשש רק אנן מחמרינן ע"פ דברי המשכנות יעקב סי' מ"ג דאין אתנו יודע מתי נקרא מעין ואכמ"ל] ועתה בנ"ד דעולא חזיה לרבה ב"ר הונא דיתיב באוונא שהיתה מלאה מים וכשנכנס בה יצאו המים והוא מדיד וסבר עולא דמודד לראות אם נשאר מ"ס אח"כ דסובר כאביו דלא בטלי לטבילותא והוי מדידה דמצוה ואמר לו דהלא זה מדידה דלאו מצוה פי' דהא קימ"ל בטלו לטבילותא א"ל מתעסק בעלמא אנא פי' באמת שלא לצורך כפי' רש"י. כן נלפע"ד. ואין לומר דרש"י מוכרח לומר מלאה דאל"כ מנ"ל דלאו מצוה דלמא כדי להוסיף מים עד השיעור דא"כ יכול רשיי לפרש גיגית קטנה שאף אחר התוס' אינה מחזקת השיעור וכן יש איסור להוסיף עד השיעור בשבת משום מתקן ורק גוף הטבילת בע"ק מותר בשבת ולא חיישינן למתקן עי' מג"א סי' שכ"ו סק"ח [ועי' ש"ך יו"ד סי' קצ"ז סק"ג] ויש סמך לזה גם מכאן ועי' דברי שאול ויוסף דעת סי' מ"ו ואכמ"ל. כ"ד ידידו הק' אליהו פוסק

אוהל ים המלח. יתברך השם גבול לגלי ים וברית מלח כרת מעם מזבחו לא החסיר מלה ומסממנים בכלי שרת הכל טפל מבלי המלח פיגול הוא לא ירצה מבוא בדמים ברית מלח כי הנפש בדם ימצא לנוצריהם שמור מלך והבט לברית וקבצם מחבור וחלה חנון כהבטיחך משוך חסדך וטהר אוהלי ים המלח א (פלוגתת הראשונים עם הרמב"ם האוסר בשר חי בלי מליחה או חליטה. מתפל"מ נעלם התה"הא. אם מותר לחלוט בשר בחומץ בשבת, תמיה על הרב מחה"ש פי' חדש דהמחבר ס"ל דצריך חליטה לחי. חליטת חומץ אף בצונן. צ"ע בכו"פ ופי' ברמב"ן וצ"ע בפוסקים וקושיא בלשון הרמב"ם. תירוץ דלרמב"ם לכתחילה אסור חליטה בחי' למחבר מותר גם חליטת רותחין בחי. טעמים בזה. אם דם שבשלו עובד לרמב"ם ומחבר אפשר למחבר מותר רק חליטת חומץ. טעם לרמ"א