מור ואהלות קכה

לשעה עשאוה של עז וקודם חג עשאוה של זהב כמקודם ולפיכך אם יגעו בהשל זהב היתה טמאה דא"כ אדרבה עפ"ז וודאי לא מקרי השל עץ בעשיתה כלי עץ העשוי לנחת כיון דאינה רק לשעה ובפרט לשיטת ר"י בר"י בירושלמי כנ"ל באות ב' דעל כולן היה מבעיר א"כ מסתמא גם היא עמדה במקדש לנס והוזהרו שלא יגעו בה דאינה עשויה לנחת. שוב דאיתי שי"ל דבפלוגתא לא קמיירי ואי מיירי גם מפלוגתא י"ל דמה שלא חשב במשנה חוץ ממנורה של עץ דתני ושייר ושייר נמי גם המנורה של זהב שגם היא לא טבלוה כיון דממילא לא נגעו בה אף בלא אזהרה כמ"ש בסמוך מלתא בטעמא וע"כ שייר נמי מנורה של עץ לר"י ב"י משום דהוי כ"ע העשוי לנחת

וטעם י"ל שלא נגעו ממילא בהמנורה של זהב דהנה השלחן מרש"י ותוס' סוף חגיגה מוכח דלא היו מוציאין אותו לחוץ להראות לחם הפנים דאל"כ מה דחקם לפרש דהוזהרו לכהנים ע"ה משום דישראלים לא היו יכולים לילך שם דהלא היו מוציאין אותו, ויראה סברתם דלא היו מוציאין אותו משום דכתיב בו תמיד. ושיטת הרמב"ם פי"א מה"ל טמ"ומ כמ"ש המ"ל שם דמקורו מירושלמי שם דהיו מוציאין אותו ולזה יקשה הא כתיב בו תמיד, וצ"ל למ"ד במנחות צ"ט לר"י דאם סלק הישנה שחרית וסדרה ערבית גם זה מקרי תמיד א"כ ה"נ מותר להוציאו לפי שעה ורש"י ותוס' ס"ל דזה מושך וזה מניח ולפ"ז קשה דהא הרמב"ם ג"כ פוסק כן בהל' תמידין ומוספים פ"ה ה"ד דזה מושך ומדוע ס"ל דהיו מוציאין אותו. עוד קשה דהא עפ"ז דמותר להוציאו, א"כ ה"נ יכולים להטבילו ולמה הוזהרו שלא יגעו בו. והנכון בזה ע"פ מ"ד במנחות שם אר"א מדבריו למדנו דאפילו לא קרא אלא פ"א שחרית ופ"א ערבית קיים לא ימוש אר"י משום רשב"י אפילו קרא ק"ש שחרית וערבית קיים ג"כ לא ימוש ודבר זה אסור לגלות לע"ה וכו' עי"ש [ועי' ברכות מ"ז איזהו ע"ה ועי' מ"ש באוהל ראשי בשמים אות ו'] והיה קשה לי דהלא בזוה"ק שהוא ג"כ מרשב"י ובבראשית דף פ"ח כתב דשלחן של לחם הפנים לא בעי לאשתכחא דקניא אפילו רגעא חדא הרי דלא תלי זה בזה ועפ"ז רציתי לומר דרשב"י לא אמר מדבריו למדנו וא"כ בלחם הפנים דכתיב תמיד ס"ל דזה מושך וזה מניח משא"כ לא ימוש קיים גם בזה ולפיכך אסור לגלות לע"ה שלא יודע לחלק ויאמר דגם שם ה"ה דמותר לסלק שחרית ולסדרה ערבית, ובזה יתישב שהרמב"ם לא יסתור דבריו מהל' ת"ת פ"א הלכה ח' עי' לח"מ שם משום דלא תלי זה בזה, ומה שהשמיט הרמב"ם האיסור מלגלות לע"ה י"ל טעמו דעתה שאין ביהמ"ק קיים אין זה החשש שיתירו לסלק שחרית ולסדרה ערבית ובפרט אחר כותבו ג"כ דזה מושך וכו'. שוב ראיתי דאין קושיא מהזוה"ק דשם איתא אח"כ א"ר שמעון ת"ח עי"ש והכתוב מקודם י"ל דאפשר הוא דברי ר"י ונראה דר"י בשם רשב"י קאי ג"כ על מדבריו למדנו. ע"כ נלפע"ד באופן אחר דהנה הש"ך ביו"ד רסי' רמ"ו הוכיח דהלכה כמ"ד דמצוה לאמרו בפני ע"ה וא' מראיותיו דהגמ"י לא הביא הך דאסור לגלות (ובהגמ"י אשר לפני [ד' באדדיטשוב] הביאו) והרמב"ם בפ"א מהל' ת"ת ה"ח לא כתב אסור ולא מצוה כנ"ל ועי' לח"מ שם ולפעד"נ דדעתו כהרמ"א דבשעת הדחק דוקא יוצא בזה ולפיכך ניחא הך דזה מושך וזה מניח דלכתחילה וודאי עדיף כן וס"ל ג"כ דאסור לגלות לע"ה. ובזה ניחא דלרמב"ם הוזהרו לע"ה שלא יגעו דאל"כ יגעו ויאמרו דטובלים אותו ואף דכתיב בו תמיד מ"מ זה מקרי תמיד אשר יטבלוהו ולערב יעמידו אותו ויוכיחו דגם בק"ש ה"ה דזה מקרי תמיד ובאמת דבר זה אסור לגלות לע"ה ע"כ הוזהרו להם שלא יגעו בו אבל לפי האמת אם נגעו בו מותר לטובלו דזה מקרי תמיד בשעת הדחק כמו בק"ש ועי' מ"ש באוהל ים המלח אות ט"ו דמה שבשעת הדחק מקילינן לפעמים משום דעיקר הלכה כן הוא ולמ"ש הגאון מהרש"ז בקו"א הלכות ת"ת פ"ג י"ל בהיפוך עי"ש ואכמ"ל] ועפ"ז קשה לי דסוף סוף כשיראו שמוציאין אותו לחוץ להראות לחה"פ יאמרו דזה מקרי תמיד גם לגבי ק"ש. והנלפע"ד דבאמת כיון דכתיב נוכח השלחן אפילו לתנא דידן דלא תני מנורה עי' סוף חגיגה מ"מ י"ל דהיו מוציאין ג"כ המנורה נוכח השלחן כי מלבד כדי להראות לישראל את יפיה כגלגל חמה עי' ירושלמי סוף חגיגה עוד י"ל טעם כדי שיאמרו ע"ה דנוכח דוקא תמיד בלי הפסק צריך ודבלא"ה לא מקרי תמיד ויוכיחו גם לגבי ק"ש ה"ה וזה נצרך לנו שיאמרו דאינם יוצאין בזה ת"ת, וראיה לזה דמותר להוציא המנורה י"ל מיומא כ"ד זר שסידר את המנודה וכו' ועי' רמב"ם הלכות ביאת המקדש פ"ט הלכה ז' והוציאן לחוץ ובאמת אין הכוונה דוקא על הנרות דהרי כתב בהלכות בית הבחירה פ"ג הלכה וז"ח דנרות קבועים בקנים אלא הכוונה כל המנורה עם נרותיה ועי' ירושלמי סוכה פ"ה הלכה ג' היו מדליקין את הנרות מבחוץ ועי' בק"ע שם. והנה עפ"ז אף לתנא דידן ממילא לא יגעו במנורה אף בלא אזהרה דיראו דאם יגעו יצטרכו לטובלה ושוב לא יהיה השלחן נוכח וממילא כיון שלא נגעו במנורה ג"כ לא טבלו אותה. ועפ"ז יתישב לי לשון הירושלמי סוף חגיגה פ"א הטבילו המנורה אמרו צדוקים ראו פרושים מטבילים גלגל חמה ולכאורה לפי מה שבירושלמי ג"כ לא תני מנורה וכנ"ל וא"כ בכל רגל נגעו בהמנורה וטבלו אותה ומה זה הלשון פ"א ובזה ניחא דמהך הוכחה של נוכח לא נגעו בה לעולם ופ"א שנגעו בה ע"י מקרה [או דפ"א שטבלוה קאי בימי חשמונאים שטבלוה אח"כ] ובזה י"ל ג"כ קושית הראב"ד על הרמב"ם בריש פ"ג מהל' כלים דמנ"ל דכ"ע העשוי לנחת אף שמקבל מעט טהור דהלא שלחן ומנורה יש איסור בטלטולם ועי' ב"מ שם ושו"ת דברי שאול ויוסף דעת, סי' נ' מ"ש בזה ולפמ"ש דבאמת לרמב"ם היו מוציאין אותו לחוץ ובעיקר ההלכה מותר לטלטלם דגם זה מקרי תמיד א"כ לק"מ ואכמ"ל. וסבור היתי לתרץ דאף אם המנורה של עץ אינה עשויה לנחת דלא כהבכ"ש שהבאתי באות הקודם מ"מ טהורה המנורה של עץ כמ"ש הרמב"ם שם פ"ד ה"א דכל תשמיש הכלים רק בשעת מלאכה הרי זה טהור מכלום כגון מנורה של עץ וא"כ ה"נ. שוב ראיתי דטעות הוא דשם מיירי במנורה פשוטה בלא בית קיבול ועי"ש פ"א ה"ח [ואגב אזכיר מה שהתרתי פ"א לסכך הסוכה בקנים פשוטים של עץ שהיו מזאוואהד שמותחין עליהם פתילות הנרות של חלב דגם בשפודין של עץ דעת רוב הפוסקים דמותר עי' מג"א תרכ"ט סק"א ובמחה"ש, ואף לפי מ"ש בתפארת ישראל סוכה פ"א מ"ח דהאיסור משום דסומך ידו על השפוד בשעה שצולה הבשר והו"ל משמש לאדם ולמשמשיו מ"מ בכה"ג מודה דכשר דהוי רק תשמיש כלים בשעת מלאכה ועי' פמ"ג שם ואכמ"ל] שוב ראיתי דסוף סוף אפילו אינו עשוי לנחת ואפילו בבית קיבול יצויר שיהיה טהור בשל עץ כגון אשכרוע שאינו חשוב כלי עד שיתייפה עי' רמב"ם שם פ"א הלכה א' ועי' מ"ש באות שלאחר זה, או יצויר דהמנורה של עץ היה בלא בית קיבול ועליו קבעו הבית קיבול מדלעת יבש שהוא טהור עי"ש רפ"ב וכלי עץ מקרי ועי"ש הלכה ד' דשפופרת של פקועות וכיוצא בהן כאוכלים הם חשובין ועי' כלים סוף פ' י"ז ומ"ש באוהל ים המלח אות י'. ועי' בס' חסד לאברהם. עין הקורא נהר נ"ח שחושב ט"ו כלים לנר חנוכה לאפוקי קליפי בצלים ובצים וכיוצא ועפ"ז אעורר על כמה אנשים שאינם נזהרים בזה ומדליקים בחלל תפוחי אדמה אשר לפעד"נ דדמי לקליפי בצלים ובצים ואף שנשאר בהם מעט אוכל מ"מ באוכל גופא להדליק לא הוי הידור מצוה ויש בזה ג"כ משום ביזוי אוכלים כיון שאין המצוה כתקונה ובמק"א לענין הכשר המקוה משאובין בחלב או יין הארכתי בזה