מור ואהלות קכד

להדיוט א"כ כ"ש בנחצבו סתמא. ונלפע"ד לתרץ דהנה הכ"מ ציין שם להתוספתא ובאמת לא מצאתי שם שיהיה דוקא לשם הקודש וי"ל דגם בסתמא כשר, אך די"ל בכוונת הרמב"ם כיון דכלים חמירי דאף לביהכ"נ אסורים כל שנעשו להדיוט כנ"ל ודק בסתם כשר לפיכך בהר הבית דחמיר צריך שיעשו לכתחילה לשם הקודש להיות עדיף בחד דרגא ולפיכך דייק הרמב"ם דוקא כלים משא"כ אבנים וקורות דלא חמירי לביהכ"נ כשנחצבו להדיוט כנ"ל ורק לה"הב אסירי כנ"ל ע"כ דוקא בנעשו להדיוט וה"ה לביהכ"נ שמקרי הדיוט לנגד ה"הב אסירי אבל בסתמא כשר ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת ב' ובאות הקודם. והנה מאז נפלאתי במ"ד במנחות פ"ב דמוקי דמוריגים וכלי הבקר לעצים בחדתי, ועפ"ז לכאורה מה מהני חדתי אחרי שנעשו להדיוט. אך תרצתי דדוקא במה שאינו עומד להיות לכלי הקודש דוקא נשתמש אסור אבל נעשה להדיוט מותר כגון בהמוריגים שעיקרם להשתנות ולהיות אש משא"כ בעומד לכלי ולבנין כמות שהוא אסור אף כשנעשה להדיוט ועי' מג"א סי' קמ"ז סק"ה וצ"ע עדיין. ובזה י"ל מה דהיה קשה לי דמנ"ל לרמב"ם לפסוק כתוספתא נגד ירושלמי יומא פ"ג הל' ו' דבכלי שנעשה להדיוט כל שלא נשתמש בו הדיוט מותר לגבוה דאפשר הירושלמי מיירי לעצים וכדומה דגם לתלמוד בבלי מותר כנ"ל משא"כ בעומד לכלי. ועי' ירושלמי שם דבגדי קדש צריך שיהי' אריגתן בקודש ובקודש יארגו ועי' בק"ע וברמב"ן פ' תצוה ע"פ לכבוד ולתפארת דהבגדים צריכים עשיה וכוונה לשמן וראיתי לגדול א' שהקשה דמדוע השמיט הרמב"ם להך דינא ולפע"ד לק"מ דהלא הרמב"ם שם כללא כייל לכל הכלים שאין עושין מתחילתן אלא לשם הקודש ואפשר דנלמד מהבגדים. אגב אזכיר מה שנשאלתי שעכו"ם א' התנדב מנורה מביתו לביהכ"נ אם מותר לקבל ממנו. והשבתי הנה לכאורה הדין פשוט ביו"ד סי' רנ"ד ס"ב ובסי' רנ"ט ס"ד דעכו"ם שהתנדב מנורה או ד"א לביהכ"נ מקבלים ממנו כשיאמר בדעת ישראל הפרשתי אותה אך כד מעיינינן בה י"ל ע"פ הנ"ל דבכלים הנעשים להדיוט אסורים לביהכ"נ אף בישראל וא"כ כ"ש בהשתמש בו עכו"ם אסור לבהכ"נ. דהנה מקור הדבר מערכין ו' שעזרק טייעא אינדב שרגא לבי כנשתא עי"ש וי"ל דהיתה חדשה שנעשית סתמא וקנה אותה לבי כנישתא ופלא על הפוסקים שלא הזכירו מזה ואפשר דנכלל ג"כ במ"ש בדעת ישראל הפרשתי והפי' ג"כ כמו ישראל שאסור בזה שנשתמש כבר או נעשה להדיוט. ולכאורה מטעם שכתב הט"ז באו"ח סי' קנ"ד סק"ח דכ"ש מנורה שהיא בבית אלילים דאין להשתמש בה בביהכ"נ ואפילו בביתו עי"ש ובפמ"ג דבנרות שייך ביטול ע"י כביה אבל לא במנורה ועי' יו"ד סי' קל"ט סעיף ט' י"ג דאף לנר מצוה דשבת וחנוכה אסור מחמת מיאוס אף שנבטלו א"כ ה"נ בלא"ה ישי לאסור, אך י"ל דהיינו דוקא כשהיו בוודאי בבית אלילים לא כשהם בבית עכו"ם סתם ובפרט שהפמ"ג שם צידד להתיר גם שם במנורה דנר עצמו לכבוד עשוי אבל המנורה הוא רק תשמיש לאדם ועי"ש לענין הספסלים אבל עכ"פ ע"פ מ"ש בלא"ה יש לאסור. אך שאין המנהג כן עי' מג"א סי' קמ"ז סק"ה דהעולם נהגו לעשות אפילו מישנים ואפשר דבעכו"ם שהתנדב הוי מלתא דלא שכיח ולא שייך מנהג וצ"ע

ועוד אזכיר מה שנשאלתי אם מותר לעשות לס"ת על עמודי עץ ציפוי נחושת שנשתמש לכלי הדיוט ע"י שינוי לנוי והשבתי להיתר ע"פ מ"ש המג"א שם ונ"ל דס"ל דביה"מ שאני ולפע"ד מפורש הוא בתוספתא שם אבל משאיל אדם משפחתו לספר וחוזר ולוקחו ומטפחתו משמע שכבר נשתמש בו וחוזר ולוקחו משמע בלא שינוי. אך צ"ע מ"ש מכלים שנעשו להדיוט דאסוריהו לגבוה אף שלא נשתמש פ' עדיין וכ"ש בזה ודוחק לחלק בין שואל שהוא תשמיש עראי לנותן לגבוה. בקביעות אך ע"י שינוי וודאי מותר ועי' חות יאיר סי' קס"א ובמגן גבורים שם. וכן המנהג לעשות לס"ת מעילים אף מתשמיש הדיוט כל שהם נאים ביותר ואפשר מ"ש המחבר או"ח סי' קנ"ג אין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט פי' רק לכתחלה אין לקנות כי מוטב שיקנו חדשים לא דיעבד ואכמ"ל [ובנ"ד אין לומר חשש משום לא תניף עליו ברזל דלא גרע ממזבח ושלחן שנבראו להאריך ימיו של אדם עי' סי' ק"פ בט"ז ומג"א וכ"ש ס"ת אך י"ל כמ"ש הכ"מ הל' בהב"ח פ"ג הי"ד דדוקא מזבח אבל ביהמ"ק מותר כל שאינו מתקן בפנים ועי' אשל אברהם ססי' ק"פ דשאר מתכות חוץ ברזל אין בכלל לא תניף וצ"ע ועי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת מ"ח] עוד י"ל דהיינו דוקא על דבר שיש בו חיוב קפדינן במה שנעשו להדיוט אבל בנ"ד שגוף העמודים אפילו אינם אין מעכבים עי' דגמ"ר יו"ד סי' רע"ח ובבני יונה שם ועי' שו"ת חת"ס סי' רע"ו וכ"ש בזה שעומד למעלה מהעמודים כדי להיות נוח לגלול יותר או לתלות עליו טסי כסף וכדומה לנוי א"כ י"ל כמ"ש הב"י שם דדבר שהוא רק לתוספ' חיזוק ואינו מן הדין א"צ להיות מן המותר בפיך וכן המנהג לדבק החתיכות עצים שע"ג העמודים בדבק שאינה מן המותר בפיך וה"נ מותר אף בדבר שנשתמש להדיוט בזה אף שיש קצת לחלק מ"מ כן נראה. ועי' ט"ז ומג"א ופמ"ג סי' קמ"ז אם מותר לאחוז בעמודים בלא מטפחת וי"ל ג"כ דמה שלמעלה מהעמודים מותר לכ"ע ועי' יד שאול סי' רע"ב וסי' רע"ח וב ובאחרונים שם ואף למ"ש בשבו"י ח"ג יו"ד סי' פ"ו מ"מ יש להקל בזה ואכמ"ל

ד (ראיה דמנורה של עץ בביהמ"ק לא היתה לנחת. הערות וסתירות לזה רש"י ותוס' ס"ל דלא היו מוציאין השלחן לחוץ הרמב"ם ס"ל דהיו מוציאין אותו לחוץ. טעם פלוגתתן וקושיות על רמב"ם. טעם שאסור לגלות לע"ה דיוצא בק"ש. הערה בזוה"ק. הערה על ש"ך דמצוה לאמרו בפני ע"ה. טעם שהזהירו לע"ה שלא יגעו בו מחמת שאסור לגלות לע"ה. הערות בזה וראיות דמותר להוציא המנורה. מנורה שאין לה בית קבול ואף שאינו עשוי לנחת טהור ושל אשכרוע אף בבית קיבול הערה בסכך סוכה ובכלי נ"ח ואם מותר להדליק בכלי מאוכל. וכלי הנעשה מנייר

) הנה באות הקודם הבאתי דברי הבכ"ש דמנורה היה עשוי לנחת והוכיח זה מסוף חגיגה ויען כי לפעד"נ משם ההיפוך לזאת אשיחה קצת ויהיה לי לנחת. תמן תנינן והיו אומרים להם הזהרו שלא תגעו בשלחן וכו' תנא הזהרו שלא תגעו בשלחן ומנורה דכמו דכתיב בה תמיד דמי ותיפוק ליה משום דעשוי לנחת הוא ומשני דמגביהין אותו ועי' רדב"ז ח"ה סי' ב"א קע"ח עי"ש] והנה אפילו לגירסת המשנה שכן איתא ג"כ בירושלמי ובפסק הרמב"ם בוודאי י"ל דטבלו המנורה כיון דנגעו בה הרי דאינה עשוי לנחת וה"ה בשל עץ לר"י ב"י דאל"כ כשחושב במשנה כל הכלים טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב עי' רש"י ולא חשב חוץ מהמנורה של עץ לר"י ב"י משום דעשוי לנחת אלא ע"כ דאינה עשויה לנחת, ועפ"ז נלפע"ד דר"י ב"י במנחות כ"ט דיליף מפסוק ועשה כתבניחם לשיטתו אזיל דמכשיר בשל עץ א"כ לאי יכול למילף דמנורה ירדו מעשיה ממקום. טהרה מפסוק המנורה הטהורה דא"כ קשה אלא מעתה שלחן הטהור וכו' ואין לומר דשם קמ"ל כר"ל דאינו עשוי לנחת משום שמגביהין אותו דהלא ה"ה כאן י"ל דהלא מטבילין אותה וא"כ אינו עשוי לנחת ובפרט לגירסת הברייתא שהוזהרו שלא יגעו ממנורה והלא לר"י בר"י אף אם יגעו בהשל עץ טהורה אלא ע"כ דאינה עשויה לנחת ואין לומר דלר"י ג"כ רק