מור ואהלות קיא

גדול השאינו מצוה ע"כ אמר יצחק אבינו מדהזהרתיך כ"כ שלא תאכילני נו"ט אל תאמר משום דגדול כשאינו מצוה כדס"ד דר"י [וה"נ אני שאיני מצווה באיסורין כשאני מקיים אני גדול יותר ולפיכך הזהרתיך] ותקשה א"כ חוטא נשכר אלא ע"כ דהלכה כר' אבוהו דויתר ממונם וא"כ מותר אתה להאכילני גזילות ע"כ הנני מזהירך שלא תאכילני גזילות כי מה שהזהרתיך שלא תאכילני נבילות הוא מטעם אחר שלא תטעה דסומא פטור כר"י אך תדע דאף לדידיה בז' מצות מחויב ובנתנבלה השחיטה אסור הב"מ לו ובזה אני מצווה ובאמת גדול המצוה ועפ"ז שוב גזל עכו"ם אסור כר"י, ואף לר' אבוהו י"ל דרק הפקעת הלואתו היה מותר אבל הגזל אסור עי"ש במהרש"א ואכמ"ל וגם זה לא הותר רק לישראל משא"כ אם הסומא דינו כב"נ כנ"ל ולר' אבוהו לא הותר להם המצות א"כ שוב אסור בגזל לדידיה לכ"ע. עוד י"ל דאפילו אם גזל הותר לי מ"מ לא מקרי לכם עי' מג"א סי' תרל"ו סק"ג דאפילו למ"ד גזל עכו"ם שרי מ"מ לא מקרי לכם והכא כיון שרצה לקיים מצות קרבן פסח כנ"ל וכתיב משכו וקחו לכם א"כ אינו יוצא בזה ועי' נוב"י מה"ת אה"ע סי' ע"ז ואכמ"ל ולזאת צוהו שלא תאכילני גזילות

והנה גם אם ישחיז סכינו כראוי לא הותר לו הב"מ לראב"י בחולין ל"ג רק לר' יצחק ב"א דקימ"ל שם כוותיה משום מא"מ דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וכיון דמותר לעכו"ם ה"נ מותר לסומא, והנה באוהל ברכות והודאו"ת מ"ו הערתי בכה"ג דהרי אז לא היה ישראל עדיין ועי' מ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג ס"ק י"ג. אך י"ל דממה שאברהם אבינו ע"ה אכל חלב כמ"ש ויקח חמאה וחלב נשמע דהיה דינו כישראל גמור אף קודם מתן תורה עי' שפתי דעת סי' פ"א ס"ק י"ב ותשו' חת"ס חיו"ד סי' ע"ג [וי"ל ע"פ מ"ש האחרונים לענין חלב בת פקועה שיש לספק אם יש בה דין בב"ח לאסור עי' שעה"מ הלכות אסורי מזבח פ"ג הי"א ונוב"י חיו"ד מה"ת סי' ל"ו ופתחי תשובה סי' פ"ז ס"ק י"ד ומ"ש באוהל ראשי בשמים אות ו' ואכמ"ל וי"ל דחלב שאכל אברהם היה מב"פ שאין בה איסור אמ"ה, ועפ"ז י"ל ג"כ מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת ל"א דמדוע נתן הבן בקר לשחוט לישמעאל הלא מצוה בו יותר עי"ש, גם צ"ע מ"ש רש"י לחנכו במצות דחינוך שייך רק בדרבנן והלא אז היה בן יג"ש ומחויב כאברהם בעצמו, ועוד צ"ע ע"פ מ"ש בהלכות א"י דזקן בן פ' ונער קודם י"ח לא ישחוט עי' מ"ש באוהלי שם אות נ"א א"כ איך שחט ישמעאל, אך י"ל דהיה ב"פ ועי' שמ"ח סי' י"ג ס"ג דחומרות שאינם מעיקר הדין אין להחמיר בו וכדי להורות הדין נתן לישמעאל שישחוט ושייך חינוך בגוף המצוה מדרבנן ועדיף בעיניו שישחוט פחות מבן י"ח שנה יותר מבן ק' דהפחות מבן י"ח עכ"פ אתי לכלל חיוב עי' מ"ש שם אות ט', או י"ל ע"פ מ"ש בילקוט הראוביני דבן הבקר היה ע"י ס' יצירה ולהשל"ה לא גרע מב"פ ואכמ"ל. ועי' סנהדרין נ"ט ובחי' לר' יונה שם דלמא הוצרך להיות מצווה אדם על אמ"ה אחר דהיה אסור בבשר אף בשחיטה וי"ל דבזרק סכין לנעוץ בכותל ושחטה מותר לאכול ועי' פתיחה לס' ערוגות הבושם אות ב' ובאמת י"ל דלאדם לא נאסר רק להמית בהמה ולאכול אבל הנפרש לא היה באיסור עי' פי' יונתן על תרגום יונתן ריש פ' וירא וא"כ כ"ש חלב שהיה מותר להם. ועי' מ"ש לעיל. ואגב י"ל קצת טעם למנהג לתרוץ כלי חלב דוקא עי' יו"ד ססי' פ"ט דבימי אדם הראשון אכלו רק חלב ואח"כ כשניתר להם בשר חרצו כלים הישנים שלא לקלקל החדשים] ויעקב אבינו קיים ג"כ כל התורה כאברהם ועי' פר"ד התרוצים לענין הב' אחיות ועבור יעקב הותר ליצחק הב"מ מכשירה ועפ"ז י"ל פי' המדרש תהלים ק"ה. כי ביצחק יקרא לך זרע כל מי שהוא בשם יצחק עולמית הרי הוא כיצחק שנאמר כי ביצחק והפי' כמ"ד בנדרים ל"א דעשו לאו בכלל זרע יצחק דכתיב כי ביצחק וא"כ ה"נ בשם יצחק הוא יעקב הרי הוא כיצחק להיתר הב"מ מכשירה. עוד י"ל דסברת יצצק אבינו להתיר הב"מ כשיטת ר' יצחק בן אשיאן שהתיר הב"מ לב"נ מכשידה וה"נ לסומא כנ"ל והרי הוא כיצחק בשמא דגריס עי' ברכות ז', וידוע ג"כ דברי ספר הקנה בסוד שר' יהודה דדנו לדון בשריפה דן כלתו בשריפה ופוסק אין ביעוד חמץ אלא שריפה ובזה תבין דשמא גרים בשורש א' בפסק הלכה וכן במדרש בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שאמר ר"א אומר פרה בת שתים אמר לפניו רבש"ע יה"ר שיצא זה מחלצי וכו' ואכמ"ל]

ח (אם בטריפה אסור הב"מ לב"נ. ישוב לקושיתי על חת"ס מתוס' לימוד זכות מה שהעולם אינם מדקדקים בזה. צ"ע על הר"י מגא"ש שאוסר בהמה וחיה שצדו אותם בקשת. י"ל דשחיטת עשו היה ע"י גירא מלובנת ויתישב המדרש. צ"ע על הר"י מגא"ש דבשוק של חיה יש ט"ז גידין. קושיא על החת"ס דסכין עשו היה אסור משום שמנינות דעכו"ם. י"ל דהיה אסור משום במ"ה ואמ"ה ועפ"ז יתישב המדרש הנ"ל דשלא תאכילני נבילות וטריפות

) ומדברי המד"ר הנ"ל באות ו' ז' יש ללמוד דגם בטריפה אסורים הב"מ לעכו"ם משום אמ"ה ועי' תוס' חולין ל"ג ד"ה אחד ומשמע דכל דאיכא איסורא לישראל שוב דמי לטמאה דל"ש לומר מא"מ, ועי' ש"ך יו"ד סי' כ"ז סק"ב ולאו דוקא טמאה כמו שלתוס' לאו דוקא נבילה, ועי' תשו' חת"ס יו"ד סי' י"ט תפס ג"כ בלשונו נבילות וטריפות ועי' תב"ש ופמ"ג שעמדו בזה ועיין בס' האשכול הל' טריפות ססי' ט"ו ובה"ג סוף הל' שחיטת חולין. ומה שרצה בס' ערוגות הבושם לחלק דבטמאה מעולם אסורה ועומדת משא"כ טריפה קשה טריפה מתחילת ברייתה מאי איכא למימר, ואין ראיה משבת ק"ח דטריפה ל"ד לטמאה לענין כתיבת תפילין ומזוזות דשם גם נבילה ל"ד להו ואדרבה הרי חזינן דגם כשנטרפה אח"כ ע"י אדם דמי לנבילה לענין ההיתר לכתוב עליו עי' תוס' שם ד"ה איזה כ"ש לחומרא, וקצת י"ל דל"ד לטמאה שמעולם אסורה משא"כ טריפה פי' שעכ"פ במעי אמה היתה לה שעת הכושר ועי' חולין ע"ב. וראיתי באחרונים שחתרו למצוא זכות למנהג העולם שאינם נזהרים בזה ותמיד מוכרים הב"מ לעכו"ם עי' תורת זבח סי' ח', ובתשו' חת"ס שם כתב דיש לתלות בהיתר שקונה אותם לאכילת שונרא ועי' רש"י שבת קמ"ב ד"ה ושדי] דאוכליהון לאו בר אינש, ועפ"ז היה קשה לי מה צריך התוס' מעילה כ' ד"ה קרביים להמציא נ"מ דאין בזה מקח טעות הלא בלא"ה יכול לומר נ"מ דמותר למכור לב"נ מנבילות וטריפות, ויש לדחוק דזהו כונת התוס' במה שסיים פי' האוכלים אינם בני אדם ולכאורה מה בעי בזה אך כוונתם למ"ש בעצמם במס' ע"ז ג' ד"ה כהנים ואומר ר"ת דיש לחלק בין אדם וכו' דעכו"ם נמי מקרי בני אדם ועי' בפי' תפארת ישראל אבות פ"ג משנה י"ד ולזה אמר דאף עכו"ם אינם אוכלים אותן ובודאי מותר למכרו לו דק דיש נ"מ ג"כ לענין דלא הוי מקח טעות ועי' קצוה"ח סי' רל"ב. והנראה לפע"ד דתקנת אחרונים שלא לדקדק בזה מיראת השוחט כשיאמר לטבח שנמצא הסכין פגום ולפיכך אסור למכור הב"מ לב"נ יצוח עליו בדינא ודיינא וע"כ חששו שמא אם לא יכול לומר סתם טריפה יכשירה מחמת יראה ע"כ בכל כה"ג יאמר סתם טריפה דבאמת יש כמה ספיקא שמא בעצם מפרקת נפגמה ושמא לא שחט נגד