מור ואהלות קד

בני יששכר חודש תשרי מאמר ב' אות ל"ה מ"ש על דברי שו"ת קול אליהו. ולפע"ד מוכרח לומר כן דאל"כ ורק איסור הפסקה יש בזה הנה הא תינח כשתוקע בעצמו אבל כששומע סדר תקיעות מאחר מה איכפת לן הא זה וודאי לאו הפסקה הוא כמ"ש הרדב"ז שם אלא ע"כ שרק אינו מחויב לשמוע אבל ברוצה מותר אף לתקוע בעצמו והכל מודים בזה [ואף אם נאמר דשמא רדב"ז חולק עם בעלי הש"ע ולמ"ש באות מ"ז דכללא הוא דדיעה שלא נאמרה בש"ע לא נחשב בגדר הספק וא"כ ליכא ס"ס לומר שמא כ"ע מודי בזה ושמא הלכה כרדב"ז מ"מ י"ל קצת דהרדב"ז יצא מן הכלל משום שהיה בזמן אחד עם בעלי הש"ע ולא ראו דבריהם זה לזה ברוב הפעמים כידוע ועי' מ"ש באוהל ארץ נוד קפ"ג סק"ח ואכמ"ל] ואם אמנם מצאתי בספ' מהרי"ל שהביאו מעשה ממנו שאמרו לו יחידים שתקעו בתפילתם וא"ל מהרי"ל דשלא כדין עשו דאיתא בהדיא בראה"ש שאין ליחיד לתקוע וכן פסק באלפס שאסור ליחיד לשמוע הקולות דמעומד בהפסק, הנה לולא דמסתפינא אמינא שתיבת שאסו"ר איזה תלמיד טועה כתבו דהרי באלפסי לא נמצא זאת ורק שאין היחיד מחויב בזה כנ"ל. עכ"פ למה שהוכחנו דמותר היחיד לתקוע כשרוצה בתפילה דמעומד מטעמים שכתב הרדב"ז אף שבפירוש אינו מחויב בזה כ"ש בנ"ד שאין זה הפסק בציבור שמחויבים לתקוע שגם המקריא מותר להקרות סדר התקיעות מהני טעמים גופייהו דלא הוי כמפסיק בדברים בטלים, ותו כיון דהוי צורך מצוה קצת לא הוי הפסק ותו כיון דתפילת היחידים רשות הוא שמעיקר הדין הש"ץ בר"ה מוציא אף את הבקי דהלכה כר"ג א"כ כל הציבור בתפילת הלחש כיחידים דמי שרק רשות הוא הלכך כי מפסיק לית לן בה כמ"ש הרדב"ז ולא מצינו מי שחולק עליו בפירוש, והלכך גם התשו' הרשב"א שכתב המג"א סי' תקצ"א סק"ב דבמקום שהקהל מתפללים עם הש"ץ והש"ץ תוקע וטעה אין לגעור בו כנ"ל אין סתירה לזה דשם כשמתפללים עם הש"ץ אין כאן שום תפילת רשות דזהו עיקר תפלה א"כ אסור וודאי להפסיק כלל משא"כ לפי מנהגינו. עכ"פ בסדר תקיעות בודאי מותר להפסיק וכנ"ל. ועוד י"ל דמוכרח להקרות בלחש אם תוקעין דידוע הפלוגתא אם לתקוע שברים תרועה בנשימה א' או בשני נשימות עי' או"ח סי' תק"ץ ס"ד ולפי מנהגינו לצאת ידי שניהם בתקיעות דמיושב בנשימה א' ובמעומד בב' נשימות ועי' בתפארת ישראל ר"ה פ"ד בהלכתא גבורתא דהמקריא בתקיעות דמיושב יאמר בנשימה אחת כדי שיתקע כן ובתקיעות דמעומד יאמר בשני נשימות תכופות כדי שיתקע כן א"כ לפי מנהגינו לתקוע בלחש כמו בהתפלה שבקול רם צריך עכ"פ להקרות כן כדי שידע התוקע איך לתקוע. ומכל הני טעמי נראה דמנהג ותיקון הוא ובמקור חזק בש"ס ופוסקים נפסק. דח"ו לא הוי הפסק. ושלום דייני ישראל יהיה כנהר שאינו פוסק, הקטן מתלמידי תלמידיהון אליהו פוסק: אוהל בית הרואה. בית בנה בחכמה יוצר היצורים. ימינו עוטה כשלמה אור לדרים. תורתו אור לישרים ויפטור עורים. הראה לעניו פארו תלתלים שחורות. רצועי קשורי טוטפות להורות לדורות. אודך כי הראת ותחנינו דעה האר עיני באוהלי מית הראה

, א (קושיא דמדוע כשר שחיטת סומא לר"י דפטור ממצות. ראיה דבלאוין מחויב. יש סוברים דגם בלאוין פטור. אם מדרבנן עכ"פ מחויב חילוק במי שיוכל להתרפאות אם מותר למספי ליה אסורא תירוץ ע"פ הראיות דסומא יש לו אגרא כשמקיים המצות לדינא קימ"ל דמחויב במצות מה"ת. בשבת דף י' בפשט נכון

הנה מוסכם להלכה בלי חולק דסומא, ששחט שחיטתו כשירה עי' חולין י"ג ויו"ד סי' א' ס"ט, וראיתי בחידושי רעק"א ביו"ד שם שהקשה דלהסוברים כר' יהודה בב"ק פ"ז דסומא פטור מכל המצות א"כ אף דיעבד יש לאסור שחיטתו דאינו בר זביחה כמו עכו"ם דפסול מה"ט ואמאי שתקי הפוסקים בזה [ולפע"ד כה"ג צ"ע בתרומות פ"א מ"ו דבעי למעוטי מר"י עי' תוי"ט שם ואכמ"ל.] ותירץ דאף לר"י פטור רק ממצות עשה ולא מלאוין וא"כ מקרי בר זביחה כיון דאסור לאכול בלא שחיטה והביא ראיה מיבמות ע"ח אר"י אי לאו דאמר ר' יהודה הכתוב תלאן בלידה וכו' ואם לדידיה פטור מלאוין משכחת בהיתר מצרי ב' סומא נשא מצרית ב' סומית עי"ש וראיתי במלוא הרועים ערך סומא אות י"א שכתב דבנו"ב מה"ת סי' קנ"ב הביא בשם הפמ"ג בפתיחה הכוללת דבלאוין מחויב וחפש ולא מצא לא שם ולא בסי' ס"ט עי"ש ונראה דלא חפש היטב כאן כי במשבצות סס"י ס"ט מבואר כן והביא בעצמו דבריו בפתיחה הכוללת והוא בח"ג אות כ"ט] והנה לפי מ"ש בנו"ב שם די"ל דגם בלאוין פטור והביא ראיה מתוס' שכתבו דעכ"פ מדרבנן מחויב דאל"כ הוי ליה כעכו"ם ואי בלאוין מחויב הרי לא הוי כעכו"ם עי"ש וכ"כ ביעיר אוזן מערכת ס' אות כ' בשם ס' המכריע ועי' רא"ש קדושין פ"א סי' מ"ט דלא כמ"ש בשיטה מקובצת ב"ק שם בשם הרשב"א דאף מדרבנן פטור ועמ"ש לקמן] הדרא קושיא לדוכתא מדוע שתקי מלפסול שחיטת סומא לר"י [וכן הקשה בשו"ת דבר הלכה סי' ע"א עי"ש וכן קשה לישב ראית הגאון רעק"א ועי' מ"ש לקמן] ואפשר כיון דגם לתוס' עכ"פ מדרבנן מחויב מקרי בר זביחה. אך צ"ע כיון דמה"ת אינו בר זביחה ה איך יכשירו חכמים שחיטתו והלא הך וזבחת דרשה גמורה הוא מה"ת עי' ט"ז וש"ך יו"ד רסי' ב' [והנה בחידושי במק"א כתבתי דמי שחושש בזביחה שהוא מה"ת ולא במה שהוא מהלמ"מ עי' תוס' חולין ט' ד"ה כלהו או במה שהוא רק מדרבנן כבן פקועה י"ל דשחיטתו נבילה מה"ת אף להסוברים דאינו ראוי מדרבנן מקרי ראוי מה"ת עי' מ"ש באוהל ברכות והודאו"ת כ"ז, מטעם כיון דדרשה גמורה הוא ואמרינן בחולין כ"ח דכאשר צויתיך מכאן שנצטוה משה בע"פ א"כ הך וזבחת קאי גם על זה ועי' שפ"ד שם סק"ב וצ"ע] ועי' שיבת ציון סי' ד' לענין חרש כה"ג דמסיק די"ל דמקרי בר קשירה ובר זביחה כמ"ש הפמ"ג דרק פומא כאיב ליה ואפשר עכ"פ שיתפקח וה"נ לענין סומא י"ל כן. מיהו זהו דוקא במי שיש לקוות שיתרפא עדיין אף דלא שכיח אבל במי שאין תרופה למכתו אינו בר זביחה ובר קשירה וכחילוק הזה כתוב ג"כ בבית