מר ואהלות צה

דאינה מקודשת כלל

ועוד אני אומר בנ"ד אפילו הרי"ף מודה דאינה מקודשת כלל ואינו ענין ההיא דהרי"ף לנ"ד דשאני ההיא דהרי"ף דהתם עשאם שלוחים לכתו' הגט ואמר להם שיכתבו הגט ויתנו אותו ביד פ' לגרש בו דהשתא יש מקום לספק ולומר דאחר שיכתבו הגט ויעשו שליחותו סלוקי סלקינהו דלא עשאם שלוחים אלא לכתיבתו ולא לנתינתו א"ד לטרחא דידהו חייש וכו' ולא סילק לשליחותם אחר כתיבתם משא"כ בנ"ד דכל השליחות שעשה לזה אינו אלא להגיע הטבעת לפ' שהוא יקדש לו אשה וכיון דעקר השליחות שא"ל ליתן הטבעת לפ' לא עשאה ולא עשה השליח שליחותו ועבר על דעת משלחו והרי אין כאן שליחות כלל והרי קי"ל כמ"ד קפידא הוי ולא כמ"ד מראה מקום הוא לו וכמו שכת' הרשב"ץ בח"ב בסימן צ"ז עש"ב ואינו ענין ההיא דהרי"ף לנדון דידן כלל ועל פי זה גם יתיישבו הני תמיהי דתמה הר' קול אליהו הנז"ל באופן אחר:

איברא מה שיש לעמוד בדברי הרשב"ץ בתשו' דח"ב סי' צ"ו הנז' על נדון שלו שהביא שם וכת' תשו' הנותן חפץ לחברו וא"ל תנהו לפ' אוהבי והוא ימכרנו והלך ומכרו בעצמו הוי מעביר על דעת חבירו משלחו ואם הפסיד חייב לשלם דהא מלתא תליא בפלוגתא דתנאי דלמא הוי מרא' מקום הוא לו ואי לא עביד כדאמר ליה לא איכפת דלאו קפיד' הוא ושאר תנאי ס"ל דהוי קפיד' והגאונים פסקו כמ"ד קפידא הוי משום דהנהו תנאי דס"ל דמראה מקום הוא לו אוקימנא להו בשטר ולית הלכתא כחדא מנייהו כמ"ש הרי"ף ז"ל וכיון דקי"ל דקפידא הוי א"כ מ"ש ליתן לאוהבו והוא ימכרנו והוא עבר על דבריו ולא נתנו לאותו פ' ושלחו לאחר עבר על דברי משלחו ונעשה כאומר לו אל תמכרנו אלא ביום השוק וכו' וחייב במה שפחת מדמי החפץ מהסך שקצב לו וכו' עכ"ל

וזאת אומרת לכאורה דברי הרשב"ץ ז"ל הם הפלא ופלא דמה ענין זה שהביא בתשו' לההיא פלוגתא דתנאי לנדון שלו דבנדון שלו אפי' תנאי דס"ל דמראה מקום הוא לו ואין כאן קפידא מודו דבנדון הרשב"ץ דשינה ומכר בפחות ממה שא"ל הוי כשליח ששינה ומכר בפחות ממה שא"ל בעה"ב דחייב לשלם ההפסד מכיסו אם לא הודיעו ללוקח שהוא שליח ואם הודיעו המקח בטל ויכול בעליו לחזור בו מלמכרו עוד וא"כ מה ענין ההיא שהביא הרשב"ץ ז"ל לנדון דידיה

ובעמדי על זה ראיתי להרב קול אליהו ז"ל בסי' הנז' שהרגיש בזה על הרשב"ץ וכת' דלא צריך היה לטעמא דקפידא דבלא"ה אפי' הרשהו בפי' שימכור בעשרה ומכר בפחות הרי זה שנוי גמור וחוזר אם לא שנאמר דבא ללמדנו דאפי' אם מכרם בעשרה כמו שאמר בעה"ב אפ"ה מעשיו בטלים דלא חשיב שלוחו וכו' ואם דעת הר' כן יש לי לדון לפניו בקרקע מאותה שכת' הרי"ף ז"ל וכו' עכ"ל ואין תי' זה עולה יפה כלל דכיון דכל שאלתו על הרשב"ץ איירי במכר בפחות ושינה ממה שא"ל בעה"ב מה לו להשיב מההיא דתנאי אם קפידא אם מראה מקום הוא לו דאינו ענין לנדון שלו הו"ל להשיב בקצרה משום דהוי שליח ששינה ואח"כ יחדש לנו דאפי' אם היה מוכרו כמו שא"ל בעה"ב בעשרה הוי קפידא ומעשיו בטלים ואין דרך הפוסק לתלות תניא בדלא תניא על כן אני אומר דחוץ מכבודו של הר' ז"ל דאין זו כוונת הרשב"ץ כמו שהבין הוא אלא הרשב"ץ בכוונה מכוונת הביא ההיא פלוגת' דתנאי והלכתא כמ"ד קפידא הוי לפשוט בנדון שלו דהוי שנוי ופשיעה בזה במה שמכר בפחות והוא כיון דבנ"ד הוי איסמעיל לוה לבדהון ואם ישלח לברהון המלו' ויזהירנו שלא למוכרו פחות מעשרה ועבר ומכרו בפחות ממה שאמר לו זה לא הוי שנוי דאטו אם ישלח הלוה לפרוע למלוה חובו שימכור זה החפץ ויקח חובו ממנו איך יוכל להתנות עליו שלא ימכרנו בפחות מעשרה דשמא אינו שוה עשרה וכי מחוייב המלוה להמתין עד שיבא לוקח ויקחנו בעשרה הא ודאי מוכרו בפני עדים ששמין אותו שכו"ך שוה ומוכרו ולוקח מעותיו ותובע השאר ממנו הא אין על הלוה לצוות למלוה אלא שלא ימכרנו בפחות משווייו ובכה"ג אפי' בלא צווייו על זה אם עבר המלוה ומכרו בפחות משוויו עליו לשלם לו מכיסו וא"כ אי הוי נדון הרשב"ץ שהרשה לברהון המלוה למוכרו בעשרה והלך ומכר בפחות ונפרע חובו יכול לתבוע השאר שנשאר לו אצלו ולא יוכל ה"ר איסמעיל לומר לו לא הרשיתיך אלא למכור בעשרה דשפיר משיב ברהון ומה אעשה כך שוה וכי מחוייב אני להמתין מלהפרע חובי עד שיהיה רצונך שימכר בעשרה ואם לא ימכרנו זה לא אמרה אדם מעולם ואדרבא ע"כ אני מוכרו בשוויו וליפרע מעותי

אבל השתא שצוה הלוה לברהון שאם לא ימכר באותו מקום שישלחהו לאוהבו פ' במקו' פ' והוא ימכרלר בעשרה ואם לא ימכרנו יקחנו ויתן מעותיך א"כ ודאי פשיטות דין זה: מהני תנאי דס"ל דקפידא הוי והכי קי"ל כוותייהו וכמו שסיים הרשב"ץ ז"ל א"כ מה שאמר בכתבו שיתן החפץ לאוהבו והוא ימכרנו והוא עבר על דבריו וכו' ושלחו לאחר עבר על דברי משלחו ונעשה כאומר לו אל תמכרנו אלא ביום השוק שהוא נמכר יפה ומכרו שלא ביום השוק וכו' שיכול לומר לו אלו מסרתיו לאוהבי לא פחתו דמי החפץ מהסך הנז' כלום ואפי' שותף וכיוצא בזה חייב וכו' עכ"ל ובזה עלו דברי הרשב"ץ כהוגן וכראוי ואין בהם נפתל ועקש באופן דלע"ד בנ"ד דאינה מקודשת כלל וכן בנדון דידיה דהר' קול אליהו שנתן החפץ לשמעון שיוליכנו ללוי ותאמר לו שימכרנו בעדי בסך כו"ך והלך שמעון ומכרו בעצמו בסך שאמר לו ראובן דקפידא הוי ושינה משליחותו ויכול להוציא מיד הלוקח אם הוא יודע שהחפץ הזה לראובן ואינו יכול לומר הלוקח שהוא מוחזק קי"ל כהרי"ף ז"ל דלא קאמר הרי"ף ז"ל אלא בשליח סתם אבל אמר לומר לפ' וייחד שמו אפילו הרי"ף מודה וכדכתי' מהני טעמי דלעיל גם מ"ש הרב ז"ל דהרמב"ם ז"ל לא פליג על הרי"ף אתמהה שהרי כתב הרב המגיד דהרמב"ם לא סבירא ליה כהרי"ף