מר ואהלות פט

איברא אכתי יש לקיים מכר זה אף על פי שאינה אפטרופא יען שהיא אומרת שמכרה כדי להתפרנס מריוח שלהם ונכסי היורשי' משועבדים למזון האשה והבנות והרי כתב בש"ע סי' פ"ג דאם מכרה בינה לבין עצמה בשוה מכרה קיים ואע"ג דמסיים שם דמוכרין למזונות כדי לזון מהם ששה חדשים שים ולא יותר כבר כתב המבי"ט ח"א סי' רל"ט דאם מכרה ליותר מששה חדשים מכרה קיים בדיעבד אם לא היתה מוצאת למכור מן הבית לשיעור ו' חו' שאין מי שיקנה בית לשליש ולרביע עכ"ל ועוד נלע"ד דכיון דכל טעמא דמוכרת לו' חדשים הוא משום שמא תנשא א"כ היכא דמכרה ליותר מששה חדשים והיו היורשים גדולים כנ"ד וראו ולא מיהו ואדרבא הגדול מכר גם כן עמה בקגו"ש אע"ג דאין מכירתו כלום משום שהוא פחו' מבן עשרים מ"מ בר מחילה הוא והסכים למעשה אמו ודאי דמכרה קיים אפילו ליותר מו' חדשים ועוד דמכ"ש הכא דלא חיישינן לשמא תנשא דאפי' תנשא לא חיישינן לאבוד המעות כיון דהם ביד איש נאמן לריוח היום ולא בידה תו לא חיישינן ובודאי דבכה"ג שמכרה למזונות אפי' אם יש לה קצת מטלטלין דבדין זה לא מצינו שחלקו בזה ועוד דכבר אמרנו דהיכ' דלטובת היתומים ולתועלתם נתכוונה דלית לה מטלטלין כדי שיהיה מהם ריוח מכר' קיים ואפי' את"ל שעשתה פשיע' בזה דלא מכר' המטלטלין עם שאין האמת כן הרי ראו היורשי' ולא מיחו בידה והוי כאלו נתנו לה רשות למכור קרקע למזונותיה אפי' ליותר מו' חדשים דלכ"ע בכה"ג מכירת' קיימ' ואין בחזרתה של עכשיו כלום

ועוד מלבד כל האמור דהכא בנ"ד שנשבע האח הגדול ויצא ערב בעד אחיו כבר כת' הר' כנה"ג ח"מ סי' רל"ב דאם נשבע המוכר היורש שהוא פחות מבן עשרים לקיים המכר חייב לקיים שבועתו ואע"ג דהריב"ל כת' דקנין אין כאן שבועה אין כאן וכו' והאריך ואסיק דהכא אפילו הריב"ל מודה עש"ב ואפי' את"ל דלדעת מהריב"ל כיון דדין זה שנוי במחלוקת אמרינן קנין אין כאן שבועה אין כאן מ"מ בנ"ד דליכא מאן דפליג דהא דפליגי הרא"ש והטור דס"ל דפחות מעשרי' ממכרו ממכר אלא דוקא כשהוא בקי וחריף אבל כשאינו בקי וחריף כנ"ד לכ"ע אין מכירתו כלום וכיון שנשבע אפי' מורה דחייב לקיים שבועתו ולא אמרינן בכה"ג קנין אין כאן שבוע' אין כאן ועוד אעיקרא דמלתא רוב הפוסקים נחלקו על הריב"ל בזה הדין וס"ל דחייב לקיים שבועתו ולא יהיה אלא מחלוקת שקול הא קי"ל ספק שבוע' להחמיר וכ"ת הניחא לחלקו על חלק אחיו מאי מצי למעבד הרי יכול לו' דאפייסנא ליה ולא אפייס אטו תרקבא דדינרי בעי למיהב ליה וכמו שכת' הרשב"א ז"ל י"ל דהכא בנ"ד דיש לאח הגדול ממנו חצי החצר והבתים והמערה הנז' א"כ יש לו בכללות חצר הנז' שיעור דמי המערה הזאת וא"כ שפיר שבועתו חלה והכי כוונת שבועתו דאם לא יתרצה אחיו יחשוב מערה זו מחלקו ויקח אחיו הקטן חלקו בבתים כנגד חצי המערה דהכי כוונת שבועתו לקיים המכר ביד הקונה ואם עדיין אינו חפץ אחיו בזה אלא רוצה חלקו גם במערה אין בדבריו כלום מכיון שכבר ראה שמכרו אחיו ואמו ולא מיחה הרי מחל ומכל שכן שהוא עומד וניזון עם אמו מהריוח המעות של המערה דודאי שוב אין בידו לחזור ולערער כנלע"ד. וצור ישראל יצילנו משגיאות

נאום אבי"ע ס"ט

שאלה ו'

מעשה שהיה שמזה כמה שנים היה רעש גדול באר"ץ יע"א ונחרבו רוב הבתים של העיר וברחו כל בני העיר המדברה והניחו בתיהם חרבים ובאותו העת שאין איש בארץ ובעה"ב בחוץ נתרבו הגנבים והשוללים וכמה בתים נשללו לתפ"ץ ובאו כמה נשים לתבוע כתובתם ואין שטר כתובה יוצא מתחת ידם באמרם שאבדו בעת החרבן של הרעש עם שאר נכסיהם וגם תובעים מזונות אם יש ביד הב"ד לגבות להם כתובתם ע"פ המסוודיה המצויה תמיד אצל סופר הכתובות ואם יש להם ג"כ מזונות או לא

תשובה לכאור' נרא' שדין זה פשוט הוא. ופסקו מרן ז"ל בש"ע סי' ק' דכל אשה שאין שטר כתובת' בידה אין לה לא כתובה ולא מזונות לא לאשה ולא לבנות ופשט לשון הש"ע דאין לה לא נדוניא ולא תוספת ואפי' אם הנדוניא בעין וכמ"ש כמה מהפוסקים ז"ל עי"ע ואפי' אם תמצא לו' דהיכא דהוי הנדוניא בעין בזה לא דבר מרן ז"ל ואפשר דס"ל דגובה מה שהוא בעין מ"מ דבר זה תלוי בפלוגתא דרבוותא דלמהרש"ך ז"ל ח"ב והרב המגיד הביאו הר' חלקת מחוקק והרב"ש ז"ל בסי' הנז' דגובה הנדוניא אם היורשים מודים שלא נפרע' ולשאר רבוותא אפי' בכה"ג אינ' גוב' וגם מזונות אין לה מטעמא דכת' הש"ע דשמ' מחל' או משכנ' או מכר' כתובת'

אמנם אחר המיתון יראה לי דבנ"ד כ"ע מודים דיכול' לגבות וגם יש לה מזונות דדין זה דנ"ד דמי ממש למ"ש מור"ם ז"ל בח"מ סי' מ"א וז"ל מי שהיו שטרותיו בעיר שכבשוה כרכום דמסתמא הם אבודים והוי דינם כמ"ש מור"ם ז"ל באה"ע סי' ק' דאם יש עדים שנאבד' הוי כמקום שאין כותבים כתוב' וגובים אף היכא דאין השטר של כתוב' יוצא מתחת ידה אם היורשי יודעים כמה הית' כתובת' או יודעין אנו ע"י המסוודי' או שהית' תפוס' ומחזקת בנכסים שיעור מה שתאמר שכך הית' כתוב' ואם יחסרו אלו אז מגבין לה עפ"י כתובת קרובותי'

ואע"ג דיש לדחות ולו' דלא דמי נ"ד לההיא דכרכום דהתם ידוע ששטרותיו היו שם אבל הכא בנ"ד מאן לימא לן שהיו שם עד שנאמר דמסתמא נאבדו דנהי דסתם כתוב' המנהג