מר ואהלות פה

איברא מה שיש עוד להסתפק בנ"ד הוא , בשטר מתנה זה נעשה בהדיוטות ולא ע"י סופרי הדיינים וא"כ כיון דלא כתוב בה מתנה גלוייה ומפורסמת רסמת חיישינן בה למתנ' טמירתא ואע"ג דכתב הש"ע בח"מ דבזמן הזה אין לחוש למתנתא טמירתא מ"מ הרי כת' הר' כהונת עולם סי' ס"א בשם הרשב"א דכשהנותן אשה ולא ידעה הרגילות א"כ דון מנה ג"כ לענין מתנה טמרתא דקי"ל דלא מגבינן ביה ע"ש ואם כן כ"ש בנ"ד דאשה היא הנותנת ועדים הדיוטות דאיכא למיחש למתנת' טמירתא אמנם יש לדחות דלא כ' הרשב"א ז"ל אלא דלא מגבינן ביה דהיינו להוציא בכח שטר זה אבל להחזיק מודה הרשב"א זלה"ה וא"כ איך נוציא מיד הבעל המוחזק בעבור חששא זו ועוד מבואר בדברי הכנה"ג שהביא שם פלוגתא דרבוות' דאם נעשית מתנה טמירתא בקנין איכא מאן דס"ל דקנה המקבל וא"כ יוכל הבעל המוחזק בנכסים לו' קי"ל כמ"ד. קנה וגם לחששא דלא עשאה אלא אפוטרופא כיון שנתן לה כל נכסיו לא חיישינן דהא כבר מבואר שם דהיכא דיש הוכחא מלשון השטר דלא נתכוון לאפוטרופא אלא למתנה גמורה לא אמרי' לא עשאה אלא אפוטרופא והכא גם כן יש הוכחה גמורה מלשון השטר שהיא ג"כ נתנה לו כל נכסיה ומש"ה ג"כ הוא נתן לה כל נכסיו ודאי לא משום אפוטרופא אלא למתנה גמורה אכוון ועוד הרי כתו' בשטר המתנה שאין להם ליורשיה וליורשיו שום תעדו עליהם מזה מוכח גם כן שלמתנה גמורה נתכוונו וכדכת' מהרש"ך בתשוב' הביאו הר' כנה"ג שם

הכלל העולה בנ"ד דאיך שתהיה מתנה זו מחיים בין שהכוונה לאחר מית' מתנ' זו שרירא וקיימת ואין ליורשיו כלום מנדונייתה ואין על הבעל שום חשש מהשבועות שנשבע בתנאי הכתובה זהו הנראה לע"ד להלכה ולמעשה וגם רבני הישיבה הסכימו כן ה' יעמידנו על האמת: כ"ד העבד לישראל אנכי הצעיר מבית אבי

אברהם בכמהר"ר יצחק ענתיבי ז"להה ס"ט

שאלה ג'

אם כתוב בכתובה והירושה לחצאין וכו' ועמדה ומחלה לו כל נדוניית' מעכשיו לאחר מיתה ואחר כך גרשה ומתה תכף קודם שגבתה כתובתה ובאו היורשין שלה לירש כתובתה אי מהנייא מחילה זו לזכות לבעל בנכסים הללו

תשובה ראיתי להרב משפט צדק בח"ב סי' ל"ב שנשאל על זה והעל' כיון דנתגרש' נתבטל התנאי על ההשבון ולא היה צריך להחזיר אלא לה ולא ליורשיה וכבר היא זכתה תה בנדוניית' וכו' וא"כ היורשין באים מחמתה וכבר היא מחל' לבעל' מקודם דכל טצדקי שאנו יכולים לעשות להעמיד הנחלה במקומה אנו עושים כמ"ש הרשב"ץ ז"ל אם לא שיש לספק דמחמת דבשעת המחי' לא היתה יכולה למחול התנאי שחייב להחזיר החצי ולגבות כמאן דליתיה למחילה ולכך לא יועיל בחצי האחר דזה נראה טעמא דמסתבר ולא יכולתי להביא ראיה לזה וכו' עכ"ל ולפי דבריו כיון דלא מצא ראייה לחלוקו אין להוציא מיד הבעל שהוא מוחזק

וא"כ אנן בדידן דקי"ל כמרן ז"ל שכת' בתשו' אה"ע סי' ד' אחר שהאריך שם והעלה דיכולה לחוב ליורשיה וידה למחול לבעלה וכמש"ל באורך בסי' ב' ע"ש אם כן יוצא לפי דברי הרב ז"ל דכיון דמחלה לבעלה מקודם אין להם ליורשים כלום

ואנכי העבד אברהם נרא' לע"ד דאחרי המחי' מכת"ר של הר' ז"ל אלא אדרב' היורשי' זכו בכל נדונייתא דכיון דנתגרשה רשה בטלו כל התנאים והמחילות שכל התנאים והמחילות אינם אלא אם תמות בחייו תחתיו אבל מכיון דנתגרשה נעשית הנדונייא כולה שלה ואין לו עוד שייכות לבעל בהם והם יורשיה מדאורייתא והוא יורש מדרבנן אליבא דהרמב"ם ז"ל שפסק מרן בש"ע כוותיה ואם כן אדרבא כל טצדקי דמצינן למעבד ולהעמיד נחלה דאורייתא במקומה אנו עושים ועוד דהמחילה שעשתה ונתגרשה ספק אם זוכה הבעל בה ולגבי היורשים ודאי לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי ומה שהביא ראיה מהרשב"ץ ז"ל אינה ראיה כלל דהרב לא קאמר אלא להעמיד הנחלה של בעל שהוא היה היורש מן הדין א"כ נעשה כל טצדקי להחזירם לו אבל הכא שכבר נתגרשה ושוב לא נשאר לו לבעל שום ירושה ואדרבא הנחלה במקומה היינו יורשית בנ"ד שכבר נתגרשה וא"כ אדרבא מהרשב"ץ איכא ראיה להפך וכדכתי' ועוד דלדידיה דהרב דיש לו ספק מחמת החצי של ההשבון שאינה יכול' למחול וכו' א"כ כיון דלגבי הבעל אם ספק זוכה ויורשיה הם ודאי לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי

באופן דלעד"ן דכיון דגרשה בטלו כל התנאים והמחילה שעשה והרי היא כאשה אחרת דנכסיה ליורשיה ואין לבעל בהם כלום זהו הנ"ל להלכה אמנם לא מלאני לבי להוציא מיד הבעל המוחזק כיון דיכול לו' קי"ל כהר' מ"ץ ז"ל אם כן ודאי ממונה היכא דקאי ליקום

ובאמת שחזות קשה אני רואה בתשו' הלזו וכולה מקש"ה מתחילתה ועד סופה תחילה מ"ש מאחר שהרא"ש וכו' יוכל הבעל וכו' לו' קי"ל כהראב"ד והרא"ש ז"ל דמחילה קיימת וכו' כלומר דאם נתאלמנה וכו' אין לה עוד וכו' דמחילתה קיימת אליבא דהרא"ש ואינה יכולה לומר נ"ר ע"ל ומחילתה מחילה אם כן שתהיה המחילה מעכשיו לאחר מיתה וכו' וקשה דמאי אפ' דקאמר אדרבא כיון שהמחילה בשביל אחר מיתה בזה לכ"ע ליכא טענת נ"ר ע"ל וכמבואר בתשו' הרא"ש ז"ל הביאה הרב תורת חסד בסימן פ"א פ"ב ע"ש.