מר ואהלות פג

דכל שאינו תקנת טוליטולא יכולה וכת' על דבריו שהם כמסורים מסיני איך פליג עליה כמ"ש שם מרן באותה תשובה דאפי' הנדונייא משל אבי' יכולה למחול ואם איתא דהרב בצלאל פליג עליה בזה איך לא הביא ודחה דבריו אלא ודאי דגם הר' בצלאל ז"ל אזיל ומודה למר"ן ז"ל דאפי' אם הנדוניי' מאבי' בידה למחול ולתת לבעלה ולא קאמר הר"ב ז"ל דאינה יכול' למחול אלא דוקא כשהיה התנאי בין האב לבתו דע"מ כן נתן לה דהוי כמתנה ע"מ להחזיר ובזה אפי' מרן מודה כנלע"ד ברור בדעת הרב ז"ל

וראיתי להר' דרכי נועם שכת' שם שהרב בצלאל שזכה להקדש היינו משום שהנדונייא משל האשה מש"ה יכולה לתת ולהקדיש אבל כשהנדונייא מאב או מאחר אינה יכול' למחול ולתת עש"ב ודבריו תמוהים דמנ"ל דהרב בצלאל איירי בהכניסה מדידה הנדונייא הא בתשובתו לא הזכיר אם הנדונייא מדידיה דאב או מדיד' ואדרבא מדסתם ולא ביאר משמע דאיירי כסתם רוב בתולו' דהנדונייא מדידיה דאב ועוד דלדידיה דהר' דרכי נועם א"כ ר"ב פליג עם מרן ז"ל והוי ג"כ מרן הפך הר"ן ז"ל והא ליתא כדכתיבנא והא ודאי שזהו הטעהו ח"ו להר' ד"ן ז"ל שראה להר' ז"ל שחלק בין שהיה התנאי בין החתן והכלה ובין אם היה התנאי בין לאב לבתו וסבור הר' דעקר הדבר תלוי בין אם הנדונייא מדידיה דאב להיתה מדידה דאם היתה מדידה מוחלת ואם משל אב אינה יכולה למחול וליתא דעקר החלוק הוא בין התנה האב עם בתו להתנ' החתן עם הכלה דאם היה התנאי בין החתן להכלה אז אפי' הנדונייא מדידיה דאב יכולה למחול וכמ"ש מרן להדיא יא בתשו' הנז' וכ"כ ג"כ המבי"ט בח"א סימן של"ה להדיא כדכתיבנא בדעת הר' בצלאל ז"ל גם מ"ש הר' ד"ן דאם הכניס' מדידה כל אפייא שוין דיכולה לשנות ולמחול ליתא דהא מהרשד"ם והרבה פוסקים עמו ס"ל דאפי' אם הכניסה לו הנדונייא מדידה אינה יכול' לחוב במה ש שכבר זכו היורשי' באופן דגם בכה"ג אית' בפלוגת' ומ"מ אנן לדידן דגרירנן אחר הוראת מרן ז"ל לא נפקא לן מידי דלדידיה בין אם היתה הנדונייא מאביה בין מדידה הדין שוה דיכולה למחול ולתת ולחוב ליורשי' כשאר מורישים ואין לזוז מדבריו ואפי' נשבע החתן להחזיר אין בכך כלום דכיון דבידה למחול תנאי זה שוב אין חשש עליו מהשבוע' שלא נשבע אלא כל זמן שתנאי זה קיים אבל אם מחלה לו הרי מחלה לו גם השבועה שנשבע על דעתה שהדבר תלוי בדעתה וכ"ת הרי קי"ל ספק שבוע' להחמיר דשמא הלכתא כמ"ד אינה יכולה למחול וכמ"ש הר' תורת חסד בסימן פ"ב הא לך כלל דאנו קבלנו הוראות מרן ז"ל בכל הלכותיו בין להקל בין להחמיר בין להחזיק בין להוציא ומוציאין מיד המוחזק עפ"י הוראותיו ז"ל אם כן לגבי דידן ליכא ספק שבועה כלל דהא מעקרא כשנשבע אדעתא דהכי נשבע עפ"י הוראותיו של מרן ז"ל וכיון דאליבא דמרן אין מקו' לשבועה שבידה למחול לו ליכא למימר ס' שבועה להחמיר וזה החילוק ברור לע"ד ואפילו המתעקש וסובר דיתכן דגם בכה"ג אמרי' ס' שבועה להחמי' עם שאינו אמת

אף אתה אמור לו הרי כבר כת' מהרי"ט ז"ל חי"ד סי' כ"א והר' פרח מ"א ז"ל בסימן קכ"א וז"ל אבל בנ"ד דמעקרא היה החיוב ברור ולא היה ספק בדבר ובאותה שעה נשבע ליתן ואחר כך מחמת המחי' שהיה אחר זמן רב ועתה בעת הצוואה נפל הספק אי מהניא המחי' אי לאו וכו' אבל מכיון שיש לו טעם לפטור עצמו ממה שאירע לו אח"כ בדין זה לכ"ע פטור עכ"ל עש"ב וה"נ בנ"ד שנתחדש' אח"כ המחי' לא אמרי' בכה"ג ס' שבוע' להחמיר ותמהני מהר' תורת חסד שכתב שם בפשיטות דאפי' בכה"ג דאין לומר קי"ל ספק שבועה להחמיר דאין ספק נעלם מכת"ר דברי מהרי"ט הללו שכת' דבכה"ג לא אמרינן ס' שבועה להחמיר ואת"ל דאם היה רואה דברי מהרי"ט הוה פליג עליה מ"מ באיסור' קי"ל אחרי רבים להטו' והא איכא מהרי"ט והר' פמ"א כנגדו

ועוד האיכא ס"ס ספק אם כמהרי"ט ז"ל או כתורת חסד ז"ל ואת"ל כהרב תור' חסד שמא הלכתא כמ"ד דיכולה למחול ולתת ולחוב ליורשיה ומעקרא שבועה ליכא

האמנם מה שנשאר לנו ספק בנ"ד הוא משו' שכותבין בכתוב' ונשבע שלא יפתנה למחול שום סך מסכי כתובתה לא כולה ולא מקצתה ואם מחלה מסך כתובתה או לשום תנאי מתנאים הנז' לא יהיה מחול וכבר כת' מרן בתשו' הנז' וז"ל ומ"מ אם מנהג פשוט וכו' לכתוב בכתובה תנאי שלא יוכל לפתותה למחול ואם מחלה לא יהיה מחול וכו' וא"כ אין מחילתה כלום אעפ"י שיש לו גמגומי דברים על מי שעבר ופתה את אשתו אם אותה מחי' בטלה מפני תנאי זה דאיכא למימר מחילתה קיימת דהיאך אדם מתנה דאם ימחול לא הוי מחילתו מחילה אם כפי הדין הויא מחי' ואפשר דבקנין מצי לסלוקי נפשיה מההיא מחילה וכו' מ"מ בנדון זה בלא"ה יש לחלק ולו' דאין ענין אותו תנאי לכאן דבאותו תנאי לא מיעט אלא שלא יפתנה למחול אבל אם היא תבא ותמחול מעצמה אינו בכלל ובנ"ד משמע שהוא לא פיתה אותה למחול אלא אדרבא היא פתתה אותו למחול לו כדי שלא ישא אחרת עליה ואם כן פשיטא שאין זה בכלל התנאי עכ"ל הרי שכת' ובנ"ד משמע שהוא לא פתה אותה אלא אדרבא וכו' משמע דבעי' משמעות הענין שיוכיח שלא פיתה אותה אבל מן הסתם חיישי' לשמא פיתה אותה דמסתמא בלי שום טעם אינה חוזרת ומוחלת לבעלה בלי שום פתוי וריצוי וחששה קרובה היא והוי ספק הרגיל דהיינו כודאי ויש ליישב בזה בכמה אופני' חדא דנהי דאנו חוששין לשמא פיתה אות' כיון דהוא עומד וצווח שלא פיתה איך נוכל להוציא ממנו ממון בעבור האומד הזה ובפרט למ"ש הרא"ש בתשובותיו דבזמן הזה אין להוציא ממון מכח האומדנא הא עלינו לומר לו הוי יודע שאם פתית אותה מלבד שעברת על השבועה אלא גם הנכסים של ההשבון הם גזל בידך ודינך מסור בידי שמים ואם הוא ירא שמים יחוש לעצמו ועוד דהכא בנ"ד נמי יש רגלי' לדבר שמרצונה