מר ואהלות פא

אחד מהם ומה שכתו' פי' חייתהא כלומר מעכשיו ולאחר מיתה שמה שישאירו אם היא ואם הוא אין ליורשיהם כלום אלא הנשאר מהם בחיים יירש הכל ותדע שזאת המתנ' הכי הוי שהרי אחר מ"ש פי חייאתהא ובעד עומר אל טוויל אין היא תווא'פית קבל 'גוזהא אל 'גמיע אווהאבתו ל'גוזהא וזהא ואם לזו אחד תעולוק מן אבוהא ואמהא ו'גמיע קרוביה על בעל' אפי' בפק"ט ולשון זה הארוך יורה כדכתיבנ' שכל כוונת מתנ' זו לבעל' לאחר מית' בעבור תנאי ההשבון שהיה ביניהם להחזיר חצי הנדוניא ליורשיה והוי כתנא והדר מפרש דאם לא כן הול"ל בקצור פי' חייאתהא ובעד עומר אל טוויל ותו לא דאז יתכן לפרשה כמו בחיים ובמות שפי' כמו שאמר מו"ע וא"כ ודאי האי לישנא דקאמר פי' חייתהא ובעד עומר אל טוויל אינו כההיא דמחיים וכמות דכת' הש"ע ועוד דאם איתא דהכוונ' לעשות מתנ' מחיים לגמרי והכוונ' שאם תתאלמן או תתגרש לא יהיה לה עוד כתוב' וכי שוט' היא שתתנ' על עצמ' שאם תתגרש תצא נקיה מנכסיה ותחזור על הפתחים ואיך לא תחוש לשמא היום ומחר יעשה לה עלילות דברים ויגרשנה וגם לגבי דידה אחר שנתנה אלו מעכשיו בקנין וקנה כל נכסיה ושוב אח"כ חזר הוא ונתן לה כל ממונו שיש לו בעולם ובודאי שנכלל בזה אף נכסים שלקח ממנה וא"כ בשופטני עסקינן שיצא נקי מנכסיו ויהיה עני ויצטרך להחזיר על הפתחים זה אין הדעת סובלו וגם מאחר שזיכה לה כל נכסיו למה הוצרך בתחי' לתת לו נכסיה אלא ודאי דמשמעות הענין דכל כח מתנ' זו אינה אלא שיירשו הם דוקא זא"ז ואין לאחרים אתם וליכא לאקשויי דהיאך מניחין לשון השטר והולכים אחר האומד דהא כת' הר' ב"ש באה"ע סימן ק"ז עמ"ש ש"ע שם לא עשאה אלא אפטרופ' זהו הלכת' בלי טעמא שאנו מניחין לשון השטר והולכין אחר האומד וכו' דדוקא חכמי התלמוד יש בהם יכולת לעשות כן אבל אנן אין בנו זה הכח להניח לשון השטר ולילך אחר האומדנא דיש לומר בפשיטות דהתם ההיא לא עשאה אלא אפטרופא דעקר כל השטר מפני האומדנא אבל הכא בנ"ד לא עקרינן לשון השטר בהאי אומדנא אלא אנו מפרשי' אותו דהכי הוא הכוונ' מכח האומדנא ועוד דהכ' מוכרח מתוך לישנא דשטרא דהכי הכוונ' 'ולא מחמת האומד לבד באופן דכל כוונת השטר בנ"ד הוא במעכשיו ולאחר מית' וכל כוונתם לחוב היורשים ולזכות לעצמן וכדאמרן ומאחר שכן ניחזי אנן אי מציא למחול או לתת לבעל' ולחוב ליורשי' בחצי הנדונייא שזכו בה מכח תנאי הכתוב' ולכאו' מדברי הרא"ש בתשו' כלל נ"ה הביא' הטור בסי' קי"ח מוכח שאין בידה לשנות כלל ואם נתנ' במעכשיו ולאחר מית' אין נתינת' כלום ופסק' בש"ע ע"ש וכת' הריב"ל ח"ב סי' כ"ד שה"ה בתנאי שמתנין בכתוב' ואף שאינ' תקנת ב"ד ואפי' יהיה מנהג בעלמא וכ"כ הרשד"ם בתשו' אה"ע סי' קנ"ד וכ"כ הר' מ"ץ ח"ב סי' ל"ב

האמנם ראה ראיתי למרן בתשו' אה"ע סימן ד' מדיני נשואין ובתשו' ה' בצלאל אשכנזי ז"ל דלא ס"ל הכי אלא ס"ל דדוקא אם היה כתו' בכתוב' ומפורש בה עפ"י תקנת טוליטולא אינה יכול' לעקור התקנ' אבל אם אין כתו' בה על פי תקנת טוליטול' אלא שנהגו שמתנין בכתוב' והירוש' לחצאים כמנהג ק"ק דמשק ככתובות שלנו וכנדון דידן דלא זכו היורשים בחיי' ויכול' לעשות בנכסי' כטוב בעיני' כשאר המורישים וסיים הר' בצלאל וכת' ואע"ג שאנו נוהגים לכתוב בכתוב' כמנהג ק"ק דמשק ושמעתי מרבותי שאין בין מנהג דמשק ותקנת טוליטולא אלא קמעא מ"מ כלל זה בידינו כל דבר שאינו מפורש יד הדין על העליונ' ויד בעל התקנ' על התחתונ' ודברי מהר"י קארו ז"ל ככתובין וכמסורים מסיני דמו דאין ללמוד מתקנת טוליטולא לתקנה אחרת וכל שכן בתנאי בעלמא שמתנ' האיש על אשתו דלא זכו יורשיה בחיי' כלל עש"ב

ואם כן בנ"ד זכה הבעל בהאי מתנ' מתרי טעמי אי מטעם שהוא מוחזק או מטעם דאנן בתריה דמרן גרירנן בכל אשר יאמר כי הוא זה ואפי' היו היורשים מוחזקים בנכסים מוציאין מידם עפ"י דעת מרן שקבלנו הוראותיו בין להוציא וכ"ש להחזיק

ובזה שכתבנו דנ"ד לא הוי מתנ' מחיים א"כ מעקרא ליכא למימר בתקנ' זו טענת נ"ר ע"ל דלא שייך זה אלא במתנ' מחיים שהיא מפסדת במתנ' זו אבל כשאינ' מפס' במתנ' כגון בנ"ד שאינ' נותנת אלא מה שישאר אחרי' לא שייך בהא טענת נ"ר ע"ל וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשובה הביאה בתשו' מרן אה"ע סי' הנז"ל עש"ב וכ"ת הא דיכול' לחו' ליורשי' וביד' לעשות בנכסי' כמו שתחפוץ היינו דוקא היכא דהכניסה לו מדיד' אז אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר וביד' לבטל התנאי שעשת' עם בעל' אבל היכא שהכניסה הנדוניא מאבי' ונעש' תנאי זה להחזיר החצי ליורשי' ועל תנאי זה נתן הנדוניא לבתו ומסתמא אפי' שלא אמר האב ע"מ כמאן דאמר דמי דודאי ע"מ כן נתן ואפי' שהר' בצלאל שס"ל כמרן שבידה לחוב ליורשי' לכאור' לא קאמר אלא היכא שהכניסה הנדונייא מדידה ולא מאבי' אבל אם אבי' הוציא לה הנדונייא אפי' רב בצלאל מודה דאינ' יכול' לחוב ליורשים וכמ"ש בסוף תשובתו וז"ל ודוקא בכתיבת הבעל לאשתו וכו' וכמ"ש הר"ן ז"ל וכך הבין הר' בתשו' דרכי נועם סי' כ"ח באה"ע עש"ב ואם כן בנ"ד דהנדונייא מן האב אין בידה לשנות זה התנאי כלל הא ליתא כלל דהא מבואר בתשובות שובות מרן ז"ל שהבאנו דאפי' הנדוניא מהאב הדין כן שיכול' לתת ולמחול למי שתרצ' ולחוב ליורשי' והביא ראי' מדברי הרשב"ץ ז"ל שכת' מקומות שיש להם תקנ' שאם תמות בחייו יחזיר המקצת ליורשי' שאם אותו מקצת רוצ' האש' למחלו לבעלה והוציא הבעל שטר מחי' מזה קיימת דכל טצדקי שאנו יכולים לעשות להעמיד הנחלה במקומה אנו עושים עכ"ל והרי דברים אלו לכל הנשים הם בין שאביהם נתן להם הנדונייא בין שהנדונייא משל עצמן דאל"כ הו"ל לפלוגי בהכי וכו' ובהכי נמי איתי' לדיוקא דדייקנא מהרא"ש ז"ל דבתקנ' שאינ' בסגנון טוליטולא מתנת' שנתנה לבעלה הוא מתנה