מר ואהלות עח

אלא משום שהכריע כר"ת דאין לחלק בין מכירה לשאינו מכירה אף שאינה משועבדת אם כן ה"ה באלמנה עשירה אפי' לס' הר"ש הזקן וגם משום דבגרושה אית ליה אב אמנם לס' הרשב"א המכריע וגם נתבאר דלית ליה טעמא דאב דגם גרוש' בושה כמו אלמנה מודה האוסר דגם אלמנ' עשיר' יכולה לינשא ואנכי הרואה דגם הט"ז שאסר לכתחי' והתיר בדיעבד היינו משום שחשש לס' ר"ת אבל בדיעבד סומך על הרשב"א והר"ש הזקן באופן שגם הט"ז ומהר"א ברודו תנא דמסייעא לן דאנן דסמכינן על הרשב"א ז"ל אין לחלק בין גרושה לאלמנה עשירה וא"כ נוספו על שבע' פוסקים שהבאנו לעיל גם הט"ז ומהר"א ברודו ז"ל דלס' הרשב"א ז"ל דאנן סמכינן עליה דלית ליה טעמא דאב בגרוש' דגם היא בושה כמו אלמנ' וכמו שהעיד הר"ן בפ' אעפ"י גם הם מודים דגרוש' ואלמנ' עשיר' שוים בשעוריהן דגם אלמנ' עשיר' יכול' לינשא באינו מכיר' והו"ל ט' פוס' דמסכימין להיתרא לדעת הרשב"א ואף הר' מ"א אלו היה רואה דברי הר"ן ז"ל בפ' אעפ"י לא היה דוחה דברי הראנ"ח ז"ל ולא הוה חש להאי תשו' דהרשב"א ולא נשאר כי אם ארבע' פוסקים שהם אוסרים והרואה יראה שדבריהם תמוהים ואין להם על מה שיסמוכו וגם דעת חכמי הישיבה מודים דרבנן אחר שהכרחנו מדברי הר"ן דהרשב"א לית ליה טעמא גרו' דבוש' כמו אלמנה עושים הכרע' להתרא ותו דאיכא טעם מספיק ואין ראוי לעלותו בכת' ומצוה קא עבידנא שלא להמתין כ"ד חדש ולהשען על ס' הרשב"א דאפי' בעשיר' יכול' לינשא ותו לא מידי והוה י"א לחו' אדר ב' שנת התקנ"א ליצירה ושלום ע"כ דייני ישראל: : נאום הצעיר יצחק בכ"ר שבתי ענתיבי ס"ט

שאלה ב'

מעשה שהיה ראובן נשא אשה וכ' לה כתובה ספרדית בתנאיה ושנים מהם הא' הירושה לחצאים כמנהג ק"ק דמשק יע"א והב' שלא יפתנה למחול לו מסך כתוב' ושום תנאי מהו"ז ואם מחלה אינו מחול ומתה אשתו בלתי זרע של קיימא ובאו יורשי האשה לתבוע חצי הנדוניא ותכף הוציא ראובן פתקא שחתומים עליה ג' עדים וז"ל בלשון ערבי קד אסתקרית ואעתרבית ואשהדית עלא נפסקא ניחנא אל פוקרא אלהי מזכור אסמנא אדנא מו'גיב קנין ושבועה פב"פ אשת ה"ר פב"פ אינהו קד אווהבת'גמיע רסקהא וכתובתה אלדי אצלהא סך פ' ואל 'גמיע אווהבתו ל'גוזהה הנז' ברצה'א ואיכתיירהא פי' חייאתא ובמ' בעד עומר אל טוויל אין היא תוו'פית הכל 'גוזהא אם יש לה בנים או אין לה בנים אל 'גמיע אווהבתו לגו'זהא הנז' ולם להו אחד תעלוק מן אביה ואמה ואחיה ו'גמיע קרוביה עלא 'גוזהא הנז' אפי' בפרוטה א' ואל 'גמיע אווהבתו בחסן רצאהא וא' בתרייתא פי' חייאתא וכער עומר אל טוויל ו'כדאליך קד קד ואעתרפ' ואשהד עלא נ'פסו פ' בעלה הנז'. מו'ניב קנין ושבועה חולזום יטעמי ויצקי ויכסי אלא אשתו הנז'עלא קדר מא יטלע מן ידו טול מא חינן מסתקימין מע בעצ'הום בע'ץ בקיד אל חייא וקד אווהבהא'גמיע דסקו'פי חייאתו ובחסן ר'צא וב"מ בעד עומר אל טוויל אין קדר שי עליה קודם אשתו הנ'ז אם יש לו בנים ואם אין לו 'גמיע דוסקו ומא תמלוך ידו פי' אר"ץ יע"א או בחו"ל 'גמיעא אווהבא לאשתו הנז' לחוד פק"ט ולם להו אחד תערי לא מן א' או א'כוואתו ולא מן 'גמיע אהלו אפ'י פ"ק עלא אשתו ועלא זאליך ווקע אל רי'צא וצח אל אשהד יום פ' ש"פ והכל שוב"ו והשתא ניחזי אנן אם עולה שטר זה עפ"י הדין יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה

תשובה אשיב בקצרה כי אין הפנאי מסכים תחלה ראוי לדקדק בלשון המתנה הזאת באומרו פי' חייאתהא ובעד עומר אל טוויל אם פירושו כההיא דכת' מרן בש"ע ח"מ סימן רל"א וז"ל ואם כתו' בה בחיים ובמות הוי מתנה גמורה מחיים ומ"ש ובמות הוי פי' כמו שאמר מו"ע ע"ש וא"כ בנ"ד דהוי מתנה מחיים אם כן לכאורה יש לפשוט אין במתנה זו כלום דהא יכולה לו' נחת רוח עשיתי לבעלי וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"כ מה' אישות וז"ל האשה וכו' או נתנה לבעלה נכסי צ"ב וכו' לא קנה בעלה וכו' שלא נתנה אלא מפני שלום ביתה עכ"ל ע"ש וא"כ הראב"ד והרא"ש דפליגי עליה ל"פ אלא במחלה אבל נתנה במתנה כלהו מודו דאין במתנתה כלום. אמנם י"ל דאי מהא לא אריא דהא כבר כת' הכ"מ שם והב"י אה"ע סי' צ' דמדקדוק דברי הרמב"ם נראה דהא דלא מהני אלא דוקא כשטענה נ"ר ע"ל אבל כל זמן שלא טענה כן מתנתה ומחילתה קיימת וכו' ונ"מ וכו' ומתה ולא ערערה שאין מכירתה ומתנתה בטלים מצד זה עכ"ל וא"כ לפ"ז בנ"ד שמתה ולא ערערה מתנת' קיימת אכן עדיין יש דין לבעל לחלוק ולו' דהא כת' מרן ז"ל עצמו בתשו' לאה"ע בסימן ד' מדיני נשואין דף מ"ד שנדון שלו שנתנה מנכסי צ"ב לבעלה והן בעין ומתה וכת' שם בתחיל' הדיוק שדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל כמ"ש בכ"מ ובב' ועכ"ז סיים וכת' נמצא דבנ"ד אם לקח עמה נכסים ממש והיינו נכסי צ"ב שלה קיימי' אין מחילת כלום לדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ז"ל וכותייהו נקטינן שהם רוב וכו' עכ"ל ולכאור' קש' מאחר דבנדון דידיה דמרן שמתה האשה ולא ערערה איך כתב דאין מחי' כלום והלא קודם זה בתכ"ד כת' ומיהו מדקדוק דברי הרמב"ם יראה וכו' ואיך חזר בו תכ"ד וכן הקש' הר' כנה"ג שם בסי' צ' ע"ש ועם שאינה קושיא כ"כ דנהי שדקדק כן מדברי הרמב"ם מ"מ מודה שאין כן דעת הפו' שסתמו וכתבו דהמקח בטל ולא ירדו לחלק כמו שחלק מרן ז"ל וכן כתב מהרי"ט בח"ג סימן נ"ו והראנ"ח ח"א סי' כ"ד ע"ש וא"כ י"ל דאף שכת' מרן בתשובה