מר ואהלות עג

העולם בדבר אחר הא ל"ק דמלבד דמריהטא דדברי מהריק"ו יראה דלא אמרינן הכי אלא בנדר שהודר עד"ר ע"ש אלא אפי' אם נאמר דאין חילוק בזה בין נדר שהודר עד"ר להנודר ע"ד חבירו יש ליישב דהכא גבי שבועת המבול מקרי הפרתה דבר מצוה שהרי: מעקרא אמאי הביא הקב"ה מבול לעולם ולא דן אותם בדבר אחר אלא כמו שמבואר בדברי רז"ל דברותחין קלקלו וברותחין נידונו משו' דכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה אם כן מש"ה לא רצה רבב"ח לו' מופר ליך דסבר על שבועת המבול קאמר משום דדילמא קלקלו העולם מעשיהם כדור המבול ומצוה לדון אותם באש ומים והנה הרב מ"ל כתב דלר"ת ניחא ההיא דרבב"ח לפי שהמקום לא קבל שום טובה ואף ע"ג דכתיב וירח ה' וגו' זה לא נקרא טובת הנאה עכ"ל: ואנכי הרואה בשבועת המבול איכא קבלת טובה למקום בשעת השבועה עפ"י מה שאז"ל בב"ר שלא רצה נח לצאת מן התיבה אמר אצא ואהא פרה ורבה למארה עד שנשבע לו המקום שאינו מביא עוד מבול ובפ' הבא על יבמתו אמרינן כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו ממעט את הדמו' שנאמר כי בצלם וכו' ומה כתיב אחריו ואתם פרו ורבו א"כ לפ"ז קיבל הקב"ה טובה בשביל השבועה שעי"ז קבל עליו נח לפרות ולרבות וכ"כ הרש"ף בפ' נח דמה"ט חשיב קיבל טובה המקום בשביל השבועה וא"כ אף לר"ת והרא"ש ק' אמנם באמת לפי סברתם דאף אם קבל טובה בדיעבד מותר ניחא אבל כפי מה שתירצתי לדעת הראב"ד והרשב"א יתיישב נמי דעת ר"ת והרא"ש משום דהוי דבר מצוה ואף לכתחי' מותר

אמנם קשיא לי במ"ש הריב"ש בסימן קפ"ו וז"ל אלא שדעת ר"ת שאם עברו וכו' מותר אלא לכתחילה לא מהנהו טעמי דפרישו בירוש' עכ"ל דמה ענין טעמי הירוש' לס' ר"ת דלפי טעמי הירוש' אין צריך דעתו אפילו לכתחילה אלא צריך להודיעו דוקא מפני החשד ואם הודיעו מתיר אפי' בע"כ וכן נמי לטעמא דמפני הבושה משמ' דא"צ דעתו שהרי כתב הר"ן והריב"ש עצמו דלטעם הבושה א"צ בפניו אלא דוקא היכא שהנדר הוא להנא' חבירו ומש"ה צריך בפניו כדי שיתבייש ממנו ממה שנדר לו להנאתו ועכשיו מתחרט ומבקש התרה וא"כ מדיהיב טעמא הירוש' דמש"ה צריך בפניו מפני הבושה לאו משמע דבפניו מתירין לו אפי' בע"כ האי. ס"ל לר"י דצריך דעתו אם כן ל"ל למימר דה"ט דצריך בפניו מפני הבושה ת"ל משום שצריך דעתו אלא ודאי משמע דס"ל דמתירין לו אפי' בע"כ ואין צריך בפניו אלא מפני הבושה ואם כן מה ענין טעמי הירושלמי לס' ר"ת דמצריך דעתו מיהו בהא יש ליישב דלעולם ס"ל לר"י דצריך דעתו אלא דקשיא ליה לשון הברייתא דקאמר אין מתירין לו אלא בפניו דמשמע דאפי' שמע שרוצה זה להתיר נדרו ונתרצה אפ"ה צריך לפניו ועל זה קאמר מפני הבושה כדי שיתבייש ממנו ויחזור בו

אמנם עדיין קשה דמה ענין טעמי הירוש' לס' ר"ת דלסברת טעמא דמפני החשד א"צ דעתו כמ"ש ולטעמא דמפני הבושה לא נאמר טעם זה אלא כדי ליישב דאמאי צריך בפניו ואפי' היכא ששמע ונתרצה וא"כ י"ל דדוקא היכא ששמע ונתרצה אם לא התיר בפניו הוי התרה בדיעבד אבל אם התיר שלא מדעתו י"ל דלא הוי התרה אפי' בדיעבד ותו ק' דמה ענין הירוש' לס' ר"ת דהא לפי טעם החשד אפי' היכא שאין הנדר להנאת חבירו צריך להודיעו מפני החשד ולטעם הבושה צריך לפניו אפי' היכא שלא קיבל טובה כדי שיתבייש ממנו ויחזור בו ור"ת ס"ל דא"צ דעתו אלא היכא שקבל ממנו טובה אבל אם לא קבל אפי' דנדר להנאת חבירו אין צריך לא דעתו ולא להודיעו ולא בפניו ולא חייש לה מפני הבושה ולא מפני החשד וס"ל דהש"ס דידן פליג על הירוש' ואם כן מאי מייתי ראיה מטעמי הירוש' לס' ר"ת דאם התיר שלא מדעת חבירו בדיעבד הוי מותר וכן נמי יש לתמוה על לשון הרשב"א דפ' השולח שהקשה מהא דנודר לחבירו אין מתירין לו וכו' על ההיא דפריך וליחוש דילמא אזלא לגבי ח' וכתב וז"ל ויש מתרצים וכו' אבל בדיעבד וכו' זו היא דעת ר"ת עכ"ל דמה ענין הירוש' לס' ר"ת מיהו דברי הרשב"א יש ליישב דמאי דקאמר זו היא דעת ר"ת וכו' לאו למימרא דמהני טעמי דהירוש' ס"ל בדיעבד מותר אלא היש מתרצים ס"ל מהני טעמי בדיעבד מותר דא"צ לפניו אלא דוקא מהני טעמי וס"ל דהש"ס דידן לא פליג אירוש' ומאי דכתב זו דעת ר"ת הוא על עקר הדין דר"ת ס"ל דבדיעבד מותר ולא מהני טעמי אלא ראייתו היא מצדקיהו וסנהדרין דוקא וכמו שמבואר בדברי הרא"ש ז"ל אמנם לשון הריב"ש קשה עלי מאד שכתב שדעת ר"ת שאם עברו והתירו שלא מדעתו מותר אלא לכתחי' אין מתירין לו מהנהו טעמי דפרישו בירוש' דמה ענין טעמי הירוש' לס' ר"ת דמצריך דעתו וכמ"ש שוב ראיתי להר"י איטאסק סי' רי"ג שהביא דברי הרשב"א והרגיש בהם ופי' אותם כמו שפי' עוד תי' א"נ וכו' עש"ב ולא ידעתי איך יתיישב לפי מה שסיים הרשב"א וא"כ לכתחי' צריך אבל בדיעבד לא דהא לפי טעמי הירוש' ולפי' התו' בפ' השולח אפילו לכתחילה מותר להתיר נדר האלמנה דליכא לא חשד ולא בושה ויש ליישב בדוחק אבל דברי הריב"ש הרואה יראה דלא אתי כדבריו לא פי' א' ולא פי' ב' ב' של הרב וצ"ע

עוד ראיתי להריק"ו באותה תשובה שורש נ"ב שכתב דלס' הפוס' דאפי' בדיעבד אינו מותר לא קשיא מן הסנהדרין נהדרין דאיך חטאו כולם והתירו לו לצדקיהו דאפשר לו' דס"ל דא"צ לפרט הנדר וכו' וא"כ נוכל לו' דצדקיהו לא פרט להו הנדר והם התירו תדע וכו' עש"ב ודבריו תמוהים דאיך אתי לפ"ז לישנא דתלמודא דקאמר דא"ל נ"נ לסנהדרין וכו' מיד ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון אר"י ששמטו כרים מתחתיהם ולפי דברי הרב מה זו שתיקה שלא יכלו עוד להשיבו דבר יאמרו לו איהו לא פרט לנו את הנדר שעל זה נדר אלא א"ל בסתם נשבעתי על דבר וניחמתי ולא ידעינן עינן שעל זה נשבע ומש"ה עשינו לו התרה וצ"ע גם מה שהכריח לזה מדלא אייתו ראיה לזה התו' והרא"ש והר"ן תמהני עליו דאיך לא עיין בדברי