מר ואהלות עב

לתועלת חבירו ס"ל להראב"ד דבדיעבד אינו מותר וכן יראה להדיא מדברי הריב"ש בסי' קפ"ו ובכ"מ שכך הוא דעת הראב"ד שוב ראיתי להרמ"ך בס' כהונת עולם שכתב וז"ל ומיהו מבואר דהראב"ד דאסר אף בלא עשה לו טובה וכו' והראד"ב שם הקשה על מהריק"ו וכו' עש"ב ואם לדידיה מילתא דפשי' שכך פי' דברי מהריק"ו אנכי בעוניי לא פשיטא לי כך חדא שהרי כתב בתחילה דלפי דברי הראב"ד והרשב"א שיש ג' חלוקין וכו' ולפי מה שפי' הרמ"ך בכוונת מהריק"ו קשה דהא לדעת הראב"ד ליכא אלא ב' חלוקים ואיך כייל הרב בחד' מחת' להראב"ד והרשב"א דיש לדעתם ג' חילוקי' גם מה שהביא ראיה ממה שלא הזכיר הראב"ד בחלוק ב' קשה דהא גם בחילוק הא' לא הזכיר הראב"ד אלא סיים וכתב לדברי הרשב"א וכו' אלא ודאי צריכים אנו לו' דלא הוצרך לחזור ולזכור גם הראב"ד שכבר כתב בתחילה שיש ג' חילוקים לדעת הראב"ד והרשב"א וכו' ותו קשה לדבריו דלא הו"ל למימר ובזה הוא שהסכימו הראב"ד והרשב"א אלא הכי הול"ל ובזה הוא שהסכים הרשב"א עם הראב"ד וכו' אלא ודאי מכל זה נלע"ד דאדרבה איפכא מסתברא דפשוט הוא דכוונת מהריק"ו דאף הראב"ד לא אסר אפילו בדיעבד אלא דוקא כשעשה לו טובה וכמו שהבינו דבריו רבנן קמאי הרש"ל והר"מ והראד"ב והרשד"ם ז"ל

עוד כתב הרמ"ך ומהרח"ש שם הוכיח דהראד"ב אסר אף בלא עשה לו טובה ממ"ש הר"ן כן כשמו ושותיה דמר לא גמירנא וכו' עש"ב ונעלם מכת"ר דברי מהרי"ט ז"ל שהבאתי לעיל שהסביר פנים לדבר דה"ט דלא מקרי טובה פרעון הכתובה כיון שהיא גובה כתובתה בע"כ על ידי הנדר מ"ש כן ההיא דמשה וצדקיהו גם מ"ש וזה מוכרח דאל"כ לא היה כותב בשם ר"ת דמשום דיעבד שרי וכו' בלא"ה דברי הר"ן תמוהים שכתב בתחי' דבריו דכל נדר שהוא לתועלת חבירו אין מתירין לו אלא מדעתו וע"ז סיים וכתב וכן כתב ר"ת וכמו שהקשיתי לעיל ועל פי זה אזלא נמי מה שהקשה עוד על דברי הרב תור' חסד ע"ש בדבריו ודו"ק

עוד כתב הר' מ"ל וז"ל והן אמת שראיתי להריב"ש סי' תפ"ז וכו' שחילוק הרב הוא דבר חדש וכו' עכ"ל והנה מ"ש שחי' זה דבר חדש וכו' תמיהא לי דהא קא חזינא דהמרדכי ז"ל ס"ל הכי ומוסיף בה דאפי' א"ל חבירו לישבע אין צריך דעתו וכו' עש"ב: וכן יראה לע"ד דס"ל הכי להרא"ש בפסקיו ז"ל בפ' ר"א דהביא ראייה לר"ת מיוסף דא"ל זיל אתשיל וכו' ואמאי לא אייתי נמי ראיה מההיא דגבעונים דקאמר בפ' השולח מ"ט דר"י דכתיב כי לא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה וכו' ומאי ראיה איכא שאני התם משום דאדעתא של גבעונים נדרו והשבועה היא להנאתם אלא ודאי יראה מזה כס' ר"ת דאין צריך דעתו אלא דוקא היכא שקבל טובה וכן מבואר בדברי הרשב"א בפרק השולח דאייתי ר"ת ראיה לדבריו מזה ואמאי לא הזכיר הרא"ש ראיה זו נמי אלא ודאי משמע דס"ל דאין ראיה מזה וכמ"ש המרדכי ז"ל וכן יראה מדברי מהריק"ו בחילוקיו לדעת הראב"ד והרשב"א שכתב והב': הוא היכא שחבירו נהנה בנדרו ומסכים בו ואף גם משביעו וכו' וז"ש עליו בדיעבד אין לכתחי' לא וכו'

איברא תמיהא לי עמ"ש מהריק"ו עצמו שם בסוף התשובה וז"ל עוד נלע"ד דאפי' להני דגרסי בברייתא דנדרים וכו' פשיטא דבזה שוו כל הפוס' לפי הנלע"ד וכו' כמו שכתב רבי' יעקב עכ"ל ע"ש דמלבד שלפ"ז הרואה יראה שדבריו סתרי אהדדי תו ק' דאיך כתב פשיטא וכו' דשוו כל וכ' והרי המרדכי ס"ל דאף על גב שהשביעו חבירו בפניו והשבועה היא להנאתו כל זמן שלא נשבע מחמת שהכריחו אין צריך דעתו ויותר אני תמה דאיהו גופיה הרב ז"ל באותה תשו' דמ"ט הביא דברי המרדכי הללו וכתב שהביא המרדכי ראיה זו משם ר"ת גם נמי כתב וכן ראיתי בתשובת ר"י וכו' ע"ש. ותו ק"ל לפ"ז הוו דברי ר"י נמי סתרי אהדדי דהרב ז"ל בעצמו שם הוכיח מדברי ר"י גופיה דא"צ שיהיה חבירו משביעו בפניו ע"ש לכן יראה ליישב בדוחק ולו' דמ"ש הרב אבל הנודר שיעשה לחבירו וכו' לאו למימרא דאפי' נשבע מעצמו אלא לעולם חבירו משביעו ומכריחו לישבע וע"ז קאמר דבזו שוו כל הפוסקי' דאפילו נדר שלא בפני חבירו וכו' אין מתירין לו אלא מדעתו וצריך עיון: תו ק"ל במ"ש דהמרדכי הביא ראיה זו בשם ר"ת דא"צ דעתו אלא דוקא היכא שמכריחו מההיא דגבעונים שהרי ר"ת ס"ל דא"צ דעתו אלא דוקא היכא שעשה עמו טובה ובזה יישב ההיא דגבעונים כמו שמבואר בדברי הרשב"א ואם כן למה הוצרך ר"ת לחי' זה בההיא דגבעונים דה"ד היכא שמכריחו וכו' ודוחק לו' דפליגי הרשב"א והרא"ש וכל הפוס' עם המרדכי בשם ר"ת והרואה יראה בדברי המרדכי בפרק השולח דאין הכרח בלשונו שדברים אלו הם משם ר"ת אלא ארישא דלישניה דוקא דנדר לדעת רבים לדבר מצוה יש לו התרה וכו' ע"ז כתב פר"ת הטעם וכו' ע"ש . אמנם חילוק זה מדידיה הוא ולית ליה ס' ר"ת דדוקא היכא שעשה עמו טובה סוף דבר שדברי מהריק"ו בין בתוך התשובה בין בסופה הם תמוהים וצ"ע ומה שיראה ליישב ההיא דרבב"ח אליבא דהראב"ד והרשב"א וסיעתם דאית להו דכל שהוא דבר להנאת חבירו אינו מותר בלא דעתו ואפילו בדיעבד והוא על פי מ"ש התו' שלדבר מצוה לכתחילה שרי א"כ איפה מש"ה לא רצה רבב"ח לו' מופר ליך דסבר דילמא משבועת המבול קאמר דאע"ג שהשבועה היתה להנאתם היה יכול הקב"ה להתירה בלא דעת דדכיון שחטאו ופשעו יותר מדאי א"כ מצוה הוא לכותב באש ומים לאבדם ח"ו ויכול הקב"ה להתיר בלא דעתם ואפי' לכתחילה וא"ת הרי כתב מהריק"ו דלא חשיב דבר מצוה אלא היכא שא"א למצוה ליעשות אם לא בהתרת השבועה כי ההיא דלא אשתכח דדייק כוותיה וכו' אבל הכא. אפשר להתקיים המצוה בלא הפרת השבועה לא מקרי דבר מצוה וא"כ ה"נ אפשר להקב"ה לדון