מר ואהלות ע

הרואה בדברי התו' שם בסוטה דלאו מטעם זה קא אתו עלה דהא כתבו וז"ל ומיהו תימא לו' דהנודר ע"ד חבירו וכו' ע"ש ומעתה י"ל דדברי התו' בנדרים ובסוטה עולים בקנה אחד דהמדירו חבירו צריך דעתו כמו צדקיהו ויוסף אבל הנשבע מעצמו בפני חבירו אף אי הוי לתועלת חבירו כמו משה אין צריך דעתו אלא בפניו דוקא מפני החשד ואפי' בע"כ וכמש"ל אבל בפ' השולח חזרו מסברתם מכח ההיא דפ' השולח דפריך וניחוש דילמא אזלא לגבי ח' ושרי לה וכו' ומש"ה כתבו דאף הנשבע לדעת חבירו א"צ בפניו אלא מפני החשד ולא כמו שסיים הרב והעלה דדברי התו' בגטין ובנדרים עולים בקנה א' ע"ש אלא כמ"ש דאף בנדרים אית להו דהנשבע ע"ד חבירו צריך דעתו כמו בסוטה דאי לאו הכי מאי מקשו מה היה בדעתו של צדקיהו וכמש"ל: לשש והנה גם התו' בגיטין פ' השולח אזלי כשי' רש"י דא"צ דעתו אלא דוקא בפניו מפני החשד אמנם בהא פליגי עם רש"י ז"ל ואית להו דאפי' נשבע מעצמו בפני חבירו צריך דוקא בפניו מפני החשד וגם פשט דברי הר"ן בתשוב' הם מסכימים לס' התו' אמנם הרא"ם ס"ל דהנשבע ע"ד חבירו צריך דעתו וזו היא דעת התו' בנדרים ובסוטה ואע"ג שאין השבועה להנאתו כן יראה לע"ד מדברי התו' בסוטה מדתלו תמיהתם כיון שנשבע ע"ד חבירו וכו' ולא כתבו תימה לומר שהנשבע להנאת חבירו מתירין לו בלא דעתו. אמנם אם נשבע מעצמו בפני חבירו אף על גב שהשבועה היא להנאתו ונעשה לו טובה בשביל זה אפ"ה אין צריך דעתו אלא דוקא לפניו ואפילו בע"כ מפני החשד אמנם ר"ת ס"ל דאפי' השביעו חבירו א"צ דעתו אלא דוקא אם קבל ממנו טובה בשעת השבועה אבל אם לא קבל ממנו טובה אף. על גב שהשבועה היא להנאת המשביע א"צ דעתו ואייתי ראיה לזה ממאי דאמרי' בסוטה דא"ל פרעה ליוסף זיל אתשיל וכו' וכן נמי ממה דדייק ר"י דנדר שהודר ברבים וכמו שנתבאר כל זה באורך בדברי הרשב"א בפרק השולח ובדברי הרא"ש שם ובנדרים וכן. פסק הרא"ש והטור בסימן רכ"ח:

ותמה אני על הר"ן ז"ל שכתב הכא בפי' ובנדר שהוא להנאת חבירו ודאי אין מתירין אלא מדעתו וכ"כ ר"ת עכ"ל דאיך כתב וכ"כ ר"ת והא קא חזינא מפורש בדברי הרשב"א וכל הפוס' דאינו כן דעת ר"ת דאפילו שהשבועה להנאת חבירו כל שלא קבל ממנו טובה בשעת השבועה מתירין לו אפי' בלא דעתו וראייתו היא מיוסף דהשבועה היא להנאת יעא"עה ואפ"ה א"ל פרעה זיל אתשיל וכו' וכן נמי משבועת ישראל לגבעונים שהיתה להנאתם ואפ"ה דייק מנה ר"י דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה וצ"ע. איברא עקר הראיה שהביא ר"ת מיוסף קשיא לי בגוה דא"כ מהו זה שהשיב יוסף לפרעה אנא נמי אתשיל אדידך אע"ג דלא ניחא לך ומה ענין זה לזה שהרי יוסף קיבל הנאה מפרעה בשעת השבועה שהיה יכול פרעה בה שעתא להרוג את יוסף ולא יאמן . ם אותו בשבועה שלא יגלה ומי יאמר לו מה תעשה והוי כשבועת צדקיהו לנ"נ דמה"ט אמרינן דחשיב כמו קבל הנאה בשעת השבועה משום דמדינא היה יכול להרוג אותו כדי שלא יתגלה קלונו וה"נ בשבועת יוסף לפרעה הכי הוא שעדיין לא נתגדל יוסף אלא ודאי צריכין אנו לו' דפרעה לא ידע זה הדין דהנשבע ע"ד חבירו וקיבל ממנו טובה אין מתירין לו אלא מדעתו ומש"ה א"ל יוסף דרך איום וגזום א"כ אנא נמי אתשיל אדידך אף על גב דלא ניחא לך אע"ג שאין הדין כך א"כ הה"נ במאי דא"ל פרעה ליוסף אתשיל אשבועתך יש לדחות ולומר דאה"נ לפי הדין לא היה יכול יוסף לשאול על שבוע' יעקב כיון שהיה להנאתו אבל פרעה לא ידע מזה הדין דהנשבע ע"ד חבירו אין מתירין לו אלא מדעתו אלא שני ליה בפשי' אף לפי דבריו ודחאו בקנה א"כ אנא נמי אתשיל אדידך וכו' ויראה שזהו שנתקשה הרא"ש וכתב ואי לאו הלכתא לא הוה קבע לה בתלמודא עכ"ל כוונתו בזה לו' דאה"נ מאי דא"ל יוסף לפרעה אנא נמי אתשיל אדידך וכו' לאו הלכתא היא אלא דרך איום וגיזום אבל במאי דא"ל פרעה ליוסף אתשיל אשבועתך דאם איתא דזה נמי לאו הלכתא היא א"כ אמאי קא קבע לה בתלמודא אלא בע"כ צריכין אנו לנקוט מזה חדא ולו' דמאי דקא"ל פרעה ליוסף אתשיל וכו' כך היה הדין דהיה יכול ליתשול אשבועתיה ומש"ה קבע לה בתלמודא עוד נראה ליישב ולו' דכיון דפרעה בתחי' אמר אתה תהיה על ביתי ועפי"ך ישק כל עמי וכל השרים תמהו עליו דאיך אתה משליט עלינו עבד עברי וא"ל טכסיסי מלכות אני רואה בו וביום הב' היה מספד עמו ב"ע לשון לפני כל השרים והיה משיב לו בודאי לא היה יכול להורגו והיה בזיון הרבה לו דאמרי ליה מעקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר והרי ידע ב"ע לשון וא. ואדרבה יוסף עשה עמו טובה בשבועה זאת שהיה יכול באותה שעה לפני כל השרים לגלות ולו' והרי ספרתי עמו ב"ע לשון וספרתי עמו בלה"ק ולא ידע להשיב לי שוב ראיתי להרמ"ך שהביא משם מהרי"ט בח"א סימן קי"ח שהקשה על ר"ת כעין קושייתנו דאיך א"ל יוסף אנא נמי אתשיל אדידך והרי הוא קיבל טובת הנאה מפרעה בשעת השבועה ששמו אדון על ביתו ותי' כתי' הב' שתי' ע"ש בדבריו שפי' עוד לקושי' מהרי"ט בפנים אחרים אמנם הריב"ש בסי' קפ"ו וש"ע דחה ראיה זו וכתב ולי נראה שאינו ראיה וכו' ואיננו שיסכים בדבר עכ"ל. וכן הקשה עליו מהרי"ט שם ויראה לע"ד שזה נמי נתקשה הרא"ש וכתב ואי לאו הלכתא לא קבע לה בתלמודא אלא ודאי מש' שכך הדין דהיה יכול לישאל על שבועתו עוד נראה ליישב דמאי דקא"ל אשתיל אדידך כך פי' ונמצינו למרין מזה דהנשבע ע"ד חבירו בדבר שהוא לתועלתו אין מתירין לו אלא מדעתו אי נמי אמאי לא אייתי ראיה בפר"א מיוסף נמי דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא מדעתו כמו דאייתי ראיה ממשה וצדקיהו אלא ודאי מזה נראה דאין כך פי' תשובת יוסף דקא"ל אנא נמי אתשיל אדידך אלא היא כפשטא דהכי קא"ל דכמו שאתה אומר לי אתשיל אשבועה ולא