מר ואהלות סט

דאמאי לא הכריח כן ממאי דמייתי ראיה דצריך בפניו ממשה שהשביעו יתרו כמו שבועת צדקיהו גם נמי לפ"ז א"א לומר דממאי דאייתי ראיה ממשה ליכא הכרח וכמו שפי' לעיל דא"כ גם מצדקיהו ליכא ראיה דשפיר מייתי ראיה מצדקיהו כמו שצדקיהו מצינו דגנהו הכתוב על דאתשיל שלא בפני נ"נ מפני החשד ה"נ מי שנשבע מעצמו בפני חבירו צריך שיתיר בפניו מפני החשד אלא ודאי משמע דפשי' ליה להרא"ש דמי שהשביעו חבירו צריך דעתו ומש"ה מכריח כפי' הרא"ם ממאי דאייתי עלה ההוא דצדקיהו דאי פי' בנודר הנאה מחבירו מעצמו בפניו והטעם משום חשד א"כ מאי מייתי ראיה מצדקיהו אימא צדקיהו שאני דהשביעו גם כן וצריך דעתו וא"כ קשה אמאי לא הכריח כפי' הרא"ם ממאי דאייתי ראיה ממשה שהשביעו יתרו ובדוחק י"ל דאה"נ לפי שטת הרא"ש יש להכריח כפי' הרא"ם ממאי דאייתי ראיה ממשה אבל כוונת הרא"ש לומר דאף אם יאמר האומר דממשה ליכא ראיה דיש לפ' כפי' התו' מ"מ מצדקיהו יש להכריח כפי' הרא"ם דבהדיא כתיב אשר השביעו כאלהים וצ"ע

ברם אעקרא דמלתא דברי התו' הם תמוהים ך אצלי דאיך כתבו שמשה נשבע שישב אצל חמיו ולא יתרו הדירו והא מדכתיב ויואל משה לשבת את האיש ויתן לו את צפורה בתו מש' דיתרו הדירו ועי"ז נתן לו בתו דאם לא היה נשבע לא היה נותן לו בתו ויש ליישב דהתו' קשיא להו דאם איתא דיתרו הדירו א"כ הכי הול"ל קר' בהדיא ויואל יתרו את משה לשבת אתו וכו' אלא כך הוה הענין מתחי' אמר יתרו לבנותיו קראן לו ויאכל לחם שאתן לו אשה וכיון שבא משה והגיד לו שהוא בורח ממצרים מפני האנשים וכו' ניחם מלתת לו בתו שא"ל אני מתיירא שמא יהרגו אותך האנשים וכו' ולא הכריחו הוא לישבע שלא לחזור למצרים כדי שעי"ז יתן לו בתו אמנם משה מעצמו מחמת זה שהיו האנשים וכו' נשבע לשבת אתו ועי"ז נתן לו בתו מש"ה א"ל לך והתר נדרך אפי' בע"כ של יתרו

איברא לפ"ז יש לתמוה על התו' בפ' השולח דל"ה ע"ב בד"ה וליחוש דילמא וכו' שהביאו דברי הירוש' דמפרש טעמא מפני החשד או מפני הבושה יע"ש וסיימו וכתבו והא דיליף הכא ממשה וכו' היינו כריב"ל וכו' עש"ב ומלבד שלע"ד הוו דבריהם סתרי אהדדי דמהכא משמע דהמשביעו חבירו ה"ט דצריך בפניו דצריך שיתיר מדעתו וכמש"ל וממ"ש בפ' השולח יראה דאפי' המשביעו חבירו כמו צדקיהו א"צ בפניו אלא מפני החשד ובפניו מתירו אפילו בע"כ תו קשה לפי דבריהם בפ' השולח דמאי מייתי ראיה מצדקיהו אימא דצדקיהו ה"ט שהוצרך לפניו כדי ליתן לו רשות ולא משום חשד וצ"ע והנה התוס' בפ' השולח הביאו הירוש' ופירשו אותו וז"ל ועוד דטעם אין מתירין וכו' עש"ב כל דבריהם ומדברי הרא"ש הכא בפי' שכתב וגם צריך שיתבייש בפניו נראה שהבין כפי' התו' ז"ל אמנם בפסקיו בפ' השולח כתב וז"ל מפני החשד שלא יאמר שכולל נדרו בלא התרה וכו' ע"ש ומלבד שלפ"ז דבריו סתרי אהדדי תו קשה דאיך אתי האי פי' שפי' בפרק השולח בסיום דברי הירוש' שסיים ואתיא הדין פלוגתא כהדין פלוגתא וכו' ומה ענין זה לזה וכן נמי יש לתמוה על הר"ן דהכא פי' מפני הבושה כלו' וכו' ובפי' ההלכות פרק השולח הביא דברי התו' גם נמי איך אתי סי' שפי' הכא בסיום דברי הירוש' שסיים ואתיא הדין פלוגתא וכו' והנראה לע"ד לפ' הירוש' בין לפי' הרא"ש בין לפי' הר"ן דלפי' הרא"ש ה"ק דר"י דקאמר טעמא מפני הבושה ולא מפני החשד ס"ל כריב"ב דצריך לפרש מעשיו ולא חיישי' שמא יחשדוהו בשאר עבירות דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וה"נ אין הטעם משום חשד שיחשדוהו שעובר על נדרו דאחזוקי אינשי וכו' ובודאי אומר בדעתו שעשה זה התרה ואינו עובר על נדרו ולא בשביל זה הטעם אמרינן דצריך לפניו משום הנודר עצמו שמא יאשוב בדעתו שזה האיש שנדר בפניו הוא סבור שחלל נדרו ומתבייש ממנו מש"ה צריך בפניו אבל אין כוונת הירושלמי לומר דמטעמא דמצרכינן התם לפרש חטאיו ה"נ צריך בפניו אלא בא ליתן טעם דאמאי לא ניח' ליה לר"י לומ' הטע' משו' חשד וכריב"ל וע"ז קא' דס"ל כריב"ב וכמו שפי' וריב"ל קאמר מפני החשד ס"ל כר"ע דחייש לחשד וכמו שפי' התו' גם נמי לפי' הר"ן ז"ל יש לפרש דה"ק דכמו דהתם צריך לפרש מעשיו כדי שיתבייש מחטאיו ולא ישוב עוד לעשותם ולא חיישינן משום חשד ה"נ אין הטעם משום חשד דלא חיישי' בשביל זה אלא כדי שיתבייש בפניו ולא יעשה התרה שהנדר הוא להנאתו והוא רוצה שיתירו ומתוך שאנו מצריכין בפניו הוא חוזר בו ואינו עושה התרה שמתבייש לעשות התרה בפניו כנלע"ד שוב האיר ה' עיני וראיתי בתשו' הר"ן סי' ס"ט והביאה ב"י בסימן רכ"ח שהביא דברי תו' הללו וסיים וכת' והיא שטה מחוורת אעפ"י שאינה מסכמת עמ"ש בפי' דנדרים לפי שכתבתיה עפ"י ספרנו ועדיין לא באו לידי התו' מטוך אפשר שאתקן מעט ואודיעכם עכ"ל. ועפ"י זה יש ליישב נמי דברי הרא"ש בפסקיו דבה שעתא עדיין לא ראה דברי התו' ולא היתה בגירסתו הירוש' ואתא הדין פלוגתא וכו' ומש"ה פי' הכי

אמנם בפי' לנדרים כבר באו לידו דברי התו' וגירסתם והסכים עמם והרמ"ך בס' כהונת עולם נדחק לפרש כוונת הר"ן ז"ל מ"ש בתשו' שאינה. מסכמת עם מ"ש בפ"י דנדרי' וכו' היינו לענין וכו' ע"ש בדבריו ודוק שפיר. ואנכי בעוניי נ"ל מ"ש בכוונת הר"ן דכוונתו הוא עמ"ש בפי' הבושה בפ"י דנדרים ועל מה שהקשיתי לעיל בדברי התו' שוב ראיתי להרמ"ך שהרגיש בזה וכתב וז"ל ואף דהתו' בהשולח כתבו דהא דתלמודין אתי כמ"ד מפני החשד וכו' ע"ש בדבריו באורך ותמיהא לי מלתיה דרב דאיך כתב דאין זה הכרח וכו' כיון ן דברייתא איירי אפי' בנדר שלא לתועלת חבירו והטעם משום חשד א"כ מאי מייתי ראיית ממשה וצדקיהו דצריך בפניו שאני התם דהוי לתועלתו של חבירו וצריך דעתו ומאי ענין זה לזה גם מ"ש במחילה דהתו' כתבו בסוטה דא"א לו' הא דתלמודין אף בע"כ כיון שהוא לתועלתם. אנכי