מר ואהלות סח

שפי' בירוש' או מפני החשד או מפני הבושה כלו' שיתבייש מחבירו שנדרו היה להנאתו ועכשיו רוצה שיתירו לו וכמו שפי' הר"ן ושמעתין אתיא בין למ"ד משום בושה בין למ"ד משום חשד וכ"ת כיון דרש"י הכי ס"ל א"כ למה פי' שחבירו הדירו אע"ג שאין חבירו הדירו אלא הוא נשבע מעצמו בפני חבירו אפ"ה צריך להתיר נדרו בפניו מפני החשד והבושה מיהו על רש"י ל"ק דהוכרח לפרש הכי משום דיליף הש"ס לזה ממשה וצדקיהו ומשה לא היה נשבע מעצמו אלא יתרו הדירו וכן נמי צדקיהו אמנם לפי שי' רש"י דאין צריך דעתו קשה על הש"ס דאמאי א"צ בפניו היכא שנשבע מעצמו בפני חבירו והנה למ"ד מפני הבושה הא ל"ק כלל דדוקא היכא דחבירו הדירו והוא רוצה בזאת השבועה בזה אמרינן דצריך בפניו כדי שיתבייש ממנו ולא יעשה התרה אבל היכא שנשבע מעצמו בפני חבירו אף ע"ג שהשבועה היא להנאת חבירו כיון שחבירו לא הכריחו על זה ולא ניחא ליה בהאי הנאה א"כ למה צריך בפניו כדי שיתבייש ממנו ויחזור בו כיון שחבירו לא ניחא ליה בזה ולא הכריחו לישבע כלל מה לו לחבירו בזה אמנם למ"ד מפני החשד קשה ויש ליישב דלא חיישינן לחשד אלא דוקא היכא שחבירו השביעו בזה דוקא הוא חושד אותו שמזלזל בנדרו שאומר בדעתו אם איתא שעשה זה התרה איך לא הודיע אותי כיון שהוא מושבע ועומד ממני אלא ודאי לא עשה התרה אבל היכא שנשבע מעצמו אינו חושד אותו שאומר בודאי זה עשה התרה ומה לו להודיע אותי כיון שאין אני נוגע בדבר אף אם יאמר האומר דבאמת למ"ד מפני החשד אין חלוק בין היכא שהשביעו חבירו לנשבע מעצמו בפני חבירו מ"מ י"ל דתלמודא דידן ס"ל כמ"ד מפני הבושה ומש"ה אית ליה דדוקא היכא דחבירו השביעו צריך בפניו דומיא דמשה וצדקיהו מיהו לפ"ז יש לדון דלעולם רש"י נמי היכא שחבירו השביעו צריך דעתו ומאי דסתם וכתב אין מתירין אלא בפניו של מדיר כוונתו בזה לומר דאף על גב שהודיעו לחבירו ונתרצה אפ"ה אין מתירין לו בפניו כדי שיתבייש ממנו הכל שלא בפניו ליכא בושה ברם מדכתב גבי צדקיהו וכו' ולא פי' דעדיף מזה קפריך נבוכדנצר שאע"ג שא"צ בפניו מ"מ לפחות צריך דעתו ואמאי לא אמרינן ליה דאין מתירין לו אלא מדעתו משמע באמת דס"ל לרש"י דאע"ג דחבירו השביעו אין צריך דעתו אלא דוקא בפניו או מפני החשד או מפני הבושה ואפי' בע"כ מתירין לו

וראיתי. למהריק"ו בשרש נ"ב שכ' דמוכרחי' אנו לו' דרש"י ס"ל וכו' עש"ב ולפי מה שפרשתי בדעת רש"י דהמשביעו חבירו אין צריך דעתו אלא דוקא בפניו מפני החשד או מפני. הבושה לפ"ז אזיל ליה הכרח הרב דלעולם י"ל דרש"י ס"ל דאפי' בדיעבד אם לא התיר בפניו לא הויא התרה ומש"ה אצטריך משה להשביע אותם עד"ר כדי שלא יוכלו להתיר בלא דעתו ודעת הקב"ה דאי מפני החשד והבושה היו מותרים שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו ויודע שיתירו שבועתם ואיכא בושה נמי ואלו היה משביעם על דעתו דוקא היו מתירין בפניו בע"כ ואפי' אם מת נמי דליכא תו חשד ובושה מיהו לפ"ז מסברא יש לדון בדעת רש"י דאם התיר שלא בפניו בדיעבד מותר וכמ"ש הרשב"א בחי' בפ' השולח משם ר"ת ע"ש באופן דרש"י פליג על הרא"ם דמצריך דעתו אלא דוקא בפניו והרא"ש כתב על פי' הרא"ם ולישנא דהמודר הנאה לא מש' כפי' אלא משמע שנדר הנאה ממנו בפניו וצריך שיתירו לו לכתחילה בפניו ומפ' טעמא בירוש' וכו' עש"ב

ותמיהא לי על האי פירושא א"כ מאי מייתי ראייה תלמודא לזה ממשה דא"ל הקב"ה במדין וכו' אימא דמשה שאני שהשביעו יתרו על דעתו ומש"ה הוצרך לילך למדין כדי שיתרצה ליתן לו רשות ולא מפני החשד שוב ראיתי נמי להתו' שעומדים בהאי שיטה וז"ל אין מתירין אלא בפניו וכו' לכאו' מש' וכו' ואתי סוגיא דהכא כטעמא דמפני הבושה עכ"ל עש"ב. ועל התו' ל"ק דאיך יתיר משה אפי' בע"כ של יתרו דאינהו אזלי לשיטתיי' שכתבו לעיל וז"ל כי מתו כל האנשים וגו' משה נדר שישב אצל חמיו במדין לפי שהיה ירא לירד למצרים עכ"ל נראה מדברים אלו דמשה לא הכריחו יתרו לישבע אלא הוא מעצמו נדר בפני חמיו בשביל זה וא"כ מש"ה א"ל הקב"ה לך והתר נדרך במדין אפי' בע"כ של יתרו דאין הטעם אלא משום חשד אבל אה"נ דאם השביעו חבירו י"ל דאית להו דצריך דעתו ולא סגי בפניו אפי' בע"כ וכן משמע דאית להו הכי ממה שהקשו על צדקיהו מה בדעתו היה מה היתה מועלת התרה וכו' והשתא אם איתא דאית להו דאין צריך דעתו אלא דוקא בפניו א"כ מאי מקשו מה היתה מועלת לו התרה והא כיון דטעמא מפני החשד א"כ ודאי בדיעבד אם התיר הויא התרה וכמ"ש הרשב"א וגם הרא"ש עצמו כתב הכי ואם כן שפיר הועילה לו ההתרה לצדקיהו אלא ודאי מזה נראה דמודו התו' דמשביעו לחבירו צריך דעתו ואפי' בדיעבד לא מהני בלתי ידיעתו מש"ה הקשו שפיר על צדקיהו א"כ איפה לס' הרא"ש שכתבנו לעיל דיתרו הדירו אם כן מאי מייתי ראיה ממשה דהנודר הנאה מעצמו צריך בפניו מפני החשד מיהו לפי מ"ש התוס' דמש' והתר נדרך אפי' בע"כ של יתרו י"ל דשפיר מייתי ראייה דכיון דקאמר אפילו בע"כ א"כ משמע דה"ט שהלך בפניו משום חשד ולא משום דעתו א"כ הה"נ במי שנדר הנאה מחבירו בפניו צריך שיתיר בפניו מפני החשד אבל באמת אם איתא דהרא"ש ס"ל דהאי דקאמר והתר נדרך ואפי' בע"כ הו"ל לפרש כולי האי ואדרבה הו"ל להקשות על זה על פי' הרא"ם אלא ודאי מזה נראה דס"ל להרא"ש דאי מהא לא ארייא דאפשר לפרש מאי דקאמר והתר היינו מדעת יתרו וכ"כ הריב"ש בסי' קפ"ו בפשיטות

ואם כן מאי מייתי ראיה מיתרו אימא משה שאני. השביעו יתרו ומש"ה א"ל לך במדין כדי שיטול ממנו רשות ולא משום חשד ויותר יגדל התימא עפ"י מ"ש הרא"ש בפסקיו על פי' הרא"ם דלישנא דהמודר הנאה לא משמע כפי' זה מיהו צריך לפרש כן מדמייתי עלה ההיא דצדקיהו עש"ב