מר ואהלות סה

התרה א"צ ומיהו אחר העיון יראה דדברי מהרשד"ם מוכרחים מדברי הרמב"ם שהביא דכיון שכל דעתו של הרמב"ם שם ללמדנו דצריך התרה אף על פי שאומר אלו הייתי יודע דבר זה לא הייתי נודר א"כ למה נקט בדבריו נולד דלא שכיח כגון שנעשה סופר העיר הו"ל למנקט רבותא טפי דאפי' נולד מצוי אפ"ה צריך התרה וממילא דכ"ש אם הוא נולד שאינו מצוי שצריך התרה אלא ודאי מזה יראה דבנולד מצוי א"צ התרה וא"כ חל עלינו ליישב דברי הרמב"ם בפ"ח דנדרים עם מ"ש בפ"ו מה' שבועות ואומר דהתם שאני דלאו איהו גופיה פתח האי פתחא לנפשיה ואמר אלו הייתי יודע דבר זה לא נדרתי אלא הוא בא לבד לקיים שבועתו וחכמים פתחי ליה בזה וניחם בזה דוקא מצריך הרמב"ם התרה אבל בפ"ח דנדרים איירי במי שהוא פתח לעצמו האי פתחא אם הוא נולד מצוי א"צ התרה ונפקא ליה להרמב"ם חילוק זה מהנהו מעשיות דמייתי בפרק ד' דנדרים דקאמר ופתח פתחא לנפשיה וכו' קאמר ושרא לנפשיה דמש' דאפי' התרה א"צ אמנם בההוא מעשה דבטנית בריה דאבא שאול דקאמרי ליה מי נדרת אדעתא דמצערי רבנן אמר לא ושריוה ומדקאמר ושריוה ולא קאמר ושרא לנפשיה כהנהו עובדי משמע דחכמים הוצרכו להתיר לו וכן נמי הנהו מעשיות דמייתי התם הכ"ב דכולם הח' פתח לו האי פתחא כתיב בהו ושרייה באופן דהאי חילוקא שכתבתי הוא מוכרח מהש"ס וטעמא דמלתא יראה לע"ד דמש"ה אם ח' פותח לו דצריך התרה דכיון דלא פתח איהו גופיה לנפשיה האי פתחא יש לחוש שעלה דבר זה על לבו בשעת הנדר ואפ"ה לא נמנע מלידור אמנם עכשיו שא"ל הח' לא טוב זה הדבר אשר אתה עושה דיוצא ממנו דבר זה נהפכה דעתו וניחם והוא משקר ואומר אלו הייתי יודע דבר זה לא הייתי נודר ולא הוי בטעו' ומש"ה צריך התרה משא"כ אם הוא פתח לעצמו והוא מצוי וכ"ש אם הוא מוכרח שיהיה דבר זה אם ידור כגון הנהו דמייתי הרמב"ם בפ"ו מה' שבועות וכמש"ל דאנן סהדי אלו יעלה בדעתו דבר זה בשעת הנדר לא היה נודר בודאי הוי נדר בטעות וא"צ התרה כנלע"ד

והנה מרן בכ"מ הקשה על שי' הרמב"ם דמחלק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה א"כ מאי מייתי ר"א ראיה ממשה הא איהו הוה ניחא ליה דימותו הנך גברי וכו' ותי' עש"ב והרואה יראה שכמה מן הדוחק יש בתי' זה דכיון דבניחא ליה אפי' רבנן מודו דמתירין לו א"כ מאי דפריך הש"ס מ"ט דר"א בע"כ צ"ל דהכי פריך הש"ס מ"ט דר"א דאפי' בלא ניחא ליה מתירין לו ואם כן בודאי קשה מאד לפ"ז דמאי מייתי רב חסדא ראיה לדר"א ממשה דהוה ניחא ליה בנולד זה ותו קש' דהול"ל הש"ס דה"ט דרבנן דשאני משה דהוה ניחא ליה ונהפכה דעתו ומש"ה פתח ליה הקב"ה האי פתחא ולמה הוצרך לו' דהתם לא הוי נולד אלא נדר בטעות הואי ולעד"ן לתרץ במה שמצאנו ראינו בנדר רבים דקי"ל דאין לו התרה בלא דעתם איכא מרן דס"ל הן המה הרמב"ן והרשב"א דאפילו נתנו לו רשות אין לו התרה אלא אם כן הוא דבר מצוה והרבים שייכי' במצוה זו דאנן סהדי דאלו הרבים שנדר על דעתם דחרטתן שוה ונהפכה דעתם וניחא להו בהתרה זו אבל אי לא שייכי במצוה זו וכ"ש אי ליכא מצוה כלל אז אפי' נתנו לו רשות אין לו התר' דלא נתחרטו הרבים מעקרא כמו שמבואר כ"ז בבית יוסף בסימן רכ"ח עיין שם

איכו השתא הנה שפתנו אתנו נמי לומר במשביעו חבירו על דעתו דקי"ל דאין לו התרה אלא מדעת המשביעו ומרצונו דס"ל לר"א דצריך נמי המשביעו שיתחרט מעקרו ואם לא נתחרט אין מתירין לו אף ע"ג שהוא נותן לו רשות כמו הנשבע שצריך שיתחרט מעקרו ומש"ה מייתי ר"א ראייה ממשה דפותחין בנולד אף על גב דלא ניחא ליה ממשה שהשביעו יתרו ואין לו התרה אלא מדעת יתרו והרי יתרו אע"ג שהוא אומר אלא הייתי יודע שימותו לא הייתי משביעו אפ"ה באמת לא ניחא ליה בהאי נולד שמתו ועי"ז ישוב משה למצרים אלא אדרבה הוה ניחא ליה ליתרו שלא ימותו ולא ילך למצרים בשביל בתו שלא תלך מאצלו א"נ שלא ילך ויניחנה אלא ודאי מזה יראה דפותחין בנולד אע"ג דלא ניחא ליה בנולד זה ולא ניחם ונהפכה דעתו

ולכאורה היה אפשר לומר דכך נמי ס"ל לרבנן דהמשביעו חבירו אין מועיל לו רשותו אלא אם כן הוא מתחרט מעקרו ומש"ה פריך הש"ס ורבנן מ"ט והוצרך לו' דהתם נדר בטעות הוה מיהו לא משמע הכי מדברי הרמב"ם והפו' אלא כל שנתן לו רשות מתירין לו אע"ג דלא ניחא ליה לכן יראה ליישב דהכי פריך כיון שמצינו במשה דפתח ליה הקב"ה להאי פתחא אע"ג דלא ניחא ליה יתרו בהאי פתחא עכ"ל לרבנן לחלוק בין במשביעו חבירו לנשבע מעצמו מש"ה קאמ' דמהתם ליכא ראייה כלל אפי' להמשביעו לחבירו דבטעות הוא א"נ יש ליישב דהה"נ דה"מ לשנויי הכי אליבא דרבנן אמנם קושטא דמלתא קא משני דאפי' לס' ר"א גופיה דאית ליה שהם שוים ליכא ראיה ממשה דהתם בטעות הוא א"נ התם לאו נולד הוא דטעות שכיחא ומש"ה פתח ליה הקב"ה האי פתחא

עוד ירא' לענ"ד ליישב והוא העקר דאף על גב דמשה הוה ניחא ליה שימותו האנשים ויחזור למצרים אמנם עכשיו לא ניחא ליה בהכי דהנה מצינו שכמה וכמה סרב משה בשליחותו של מקום שלא ילך הוא להוציא את ישראל ממצרים אלא היה רוצה שיהיה אחר בשליחות זו עד שמחמת זה חרה אף ה' בו ונטל הכהונה ממנו איכו השתא אלו לא מתו אלו האנשים לא היה יכול הקב"ה לשלוח את משה להוציא את ישראל ממצרים שהרי מישבע ועומד שלא לשוב למצרים וכ"ת שיעשה לו התרה הא נמי ליתא שצריך שיתחרט מעיקרא ומשה בוראי אינו רוצה שיתחרט דלא ניחא ליה לילך למצרים מפני האנשים וכו' ואף אם יאמר לו הקב"ה לא תירא מהם אני אהיה עמך אפ"ה אינו רוצה בהיתר זה כדי שעי"ז ילך ויוציא את