מר ואהלות סד

עוד אנכי תמה על הרב דאיך מלאו לבו לו' דאף לאותה שטה שעלה בדעת הרמב"ם בבחרותו בפי' המשנה דמס' נזיר אין ס' דבשכיח נמי בעי התרה א"כ מאי הפרש איכא בין נולד דשכיח ללא שכיח והרי מן הש"ס משמע דבשכיח פותחין וכיון דאפי' בנולד דלא שכיח כת' הרמב"ם בפי' המשנה דנזיר דאלו בהיתר ח' ל"פ ר"א ורבנן דאפי' רבנן מודו דמותר אמנם פלוגתייהו אם צריך התרה אי לאו א"כ מוכרח לומר דבנולד דשכיח דמודו רבנן דפותחין בו היינו דא"צ אפי' שאלת ח' וכמו דמש' פשט לשון הש"ס דאי לא"ה מה הפרש בין שכיח ללא שכיח וכ"ת שההפרש הוא בין ניחא ליה ללא ניחא ליה דבנולד דלא שכיח צריך שיהיה ניחא ליה ובשכיח אפי' לא ניחא ליה מתירין לו הא ודאי ליתא לס' הרמב"ם בפי' המשנה דנזיר דהא ההיא דנחום איש גם זו שעלו נזירים מן הגולה ומצאו ב"ה חרב וא"ל נחום המדי אלו הייתם יודעים שב"ה חרב הייתם נוזרים א"ל לא והתירן והא ודאי לא ניחא להו בנולד זה שחרב ב"ה וע"ז לא יוכלו להביא קרבנותיהם ותו דההיא דנעשה סופר העיר שאני דשייך לו' דניחא ליה בזה הנולד ונהפכה דעתו דמעקרא לא היה סופר העיר ואין לו הנאה ממנו כל כך ומש"ה נדר ממנו הנאה בשביל שנאה שיש לו עמו אבל עכשיו שנעשה סופר העיר נהפכה דעתו וניחם על הנדר משום הנאה טובא שהוא נהנה ממנו ואינו משגיח על השנאה בערך הנאה שיהנה ממנו אבל הכא גבי נזירים מי הכריחם לידור ולהביא אח"כ קרבנות אלא ודאי ניחא להו בזה א"כ בודאי אין סברא לו' עכשיו דניחא להו עכשיו שחרב ב"ה ועי"ז לא יביאו קרבנות דמעקרא מאי סברי ולבסוף מאי סברי ותו דודאי אין סברא לו' ניחא להו שיחרב ב"ה וכמ"ש באופן דודאי לא ניחא להו בהאי נולד ואפ"ה כתב הרמב"ם בפי' המשנה דאלו היה מתיר להם אין מחלוקת שהם מוכרחים אנו לומר דבשכיח אפי' התרה א"צ דאי לאו הכי מאי הפרש איכא בין שכיח ללא שכיח ותו שהרי תנן התם בתחלה מי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו וכו' וע"ז סיים וכתב וזה טעות וכו' וכשבא הדבר. לפני חכמים וכו' ואין ספק לע"ד דמזה נראה ברור דדין רישא דנגנבה בה בהמתו ודין סיפא דחרב ב"ה הם שוים וא"כ כמו שבסיפא גבי חרב ב"ה דקאמר ה"ז נזיר היינו שצריך התרת ח' אבל אם התירו ח' בודאי מותר כמ"ש הרמב"ם ה"נ צריך לפרש ה"ז נזיר דרישא גבי נגנבה בהמתו היינו שצריך התרת ח' אבל אם התירו בודאי מותר והרי גבי נגנבה בהמתו בודאי לא ניחא ליה בנולד זה שתגנב בהמתו ולא יקריב אותה באופן שדברי הרב תמוהים מאד כמ"ש דאין ספק דאפי' לשי' הרמב"ם בפי' המש' דמס' נזיר בשכיח נמי בעי התרה ואדרבה איפכא מסתברא לע"ד דאין ס' דשכיח ודאי לא בעי התרה ומה שהקשה עוד מההיא דעשה תשובה תמה אני עליו דמי הגיד לו דתשובה מלתא דשכיח הוא אי משום מדפריך הש"ס על מיתה דוקא והא נולד הוא ולא פריך על תשובה והא נולד הוא הא ודאי לאו ראיה היא דפריך על מיתה שהיה שנוייה קודם והה"נ על תשובה ולא הוצרך להאריך בדבריו ותו ק"ל על דבריו דמוכרחים אנו לו' דתשובה נמי היא כמו מיתה ומלתא דלא שכיחא שהרי כייל לתשובה עם מיתה וקאמר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד וכו' ופי' הש"ס טעמא משו' דהוי כתולה נדרו מש' אי לא הוי כתולה נדרו תשובה ומיתה הם נולד ומלבד שפשט הדברים יראה לפ"ז דמיתה ותשו' שוים ואפי' התרה אין מועיל בהם אלא אף שנדחוק את עצמינו בזה ונאמר דמאי דקאמר הרי הם כנולד על מיתה ותשו' הוא לצדדים קתני דבמית' אפי' התרה אין מועיל ובתשו' צריך התרה מ"מ עדין קשה שאיך שייך לו' על התשובה לשון נולד כיון דמלתא דשכיחא היא לא יאמר עליה לשון נולד כלל וכמו שכת' לעיל מסוגיא דפ"ד דנדרים כדכתי' לעיל אלא ודאי מזה יראה בברור דתשו' מלתא דלא שכיחא היא טובא כמו מיתה עוד נראה להכריח כן מדברי הרא"ש בפירושיו שכתב דמפשטא דמתני' יראה דלעולם צריך התרה אבל בירוש' אמרו וכו' דאפי' התרת ח' אין צריך ומעתה אם תשובה היא מלת' דשכיחא היא א"כ יש לתמוה על הרא"ש דאיך אסיק אדעתיה לו' דצריך התרה דא"כ אמאי הוצרך התנא ללמדנו דאם עשו תשו' שאינם כנולד משום דהוי כתולה נדרו אפי' נימא דלא הוי כתולה נדרו אם משום תשו' מתירין לו משום דהוי מלתא דשכיחא ואמאי תני אותה גבי מת אחר כך ללמדנו דאינה כנולד משום דהוי כתולה נדרו דבשלמא אי אמרי' דאינם כנולד היינו דאפי' התרה א"צ ניחא דתנא אותה גבי מת ללמדנו דאם עשה תשו' אפי' התרה א"צ אבל אי אמרת דצריך התרה ק' למאי הלכתא תני לה הכא אלא ודאי מזה נראה ברור דתשובה לא שכיחא טובה כמו מיתה ושניהם שוים ואע"ג שהרא"ש בפסקיו הסכים לדברי הירוש' דאפילו התרה א"צ כיון שהביא דברי הירוש' בסתם ולא הכריח ממתני' גופה דאין צריך התרה בודאי נראה דס"ל דתשו' מלתא דלא שכיחא ומעתה בודאי י"ל דגם הרמב"ם קאי בשיטה זו דאפושי פלוגתא וכו' ואין ראיה כלל מדברי הרמב"ם גבי תשובה והארכתי בזה משום דנ"מ טובא לענין דינא דלפי דברי הרב הנז' דתשו' שכיחא א"כ אם לא אמר בשעת הנדר מפני שאביה רע וליכא אומדנא דמוכח שבשביל זה נדר ואח"כ עשה תשו' פותחין לו בזה ומתירין לו ולפי מה שהוכחתי דתשובה מלתא דלא שכיחא א"כ אין פותחין בזה אלא א"כ ניחא ליה אליבא דהרמב"ם וסיעתיה ולשאר פוס' אע"ג דניחא ליה אין פותחין לו בה והרואה ישפוט בצדק

אמנם אי קשיא הא קשיא על מהרשד"ם ז"ל דאיך העלה מדברי הרמב"ם בפ"ח דנדרים דבנולד מצוי אפילו התרה א"צ מדברי הרמב"ם בפ"ו דשבועות שכתב פותחין לו שאם תגרש וכו' עש"ב שכל אלו הפתחים עדיפי ממלתא דשכיחא ואפ"ה סיים הרמב"ם דמתירין לו ומדקא' מתירין ולא קאמר מותר מש' דצריך התרת ח' ואיך העלה הרב מדבריו בפ"ח דנדרים דבשכיח אפילו