מר ואהלות סב

היתה ברשותו ה"ז אינו נזיר דנזירות בטעות היא עכ"ל : הרי נראה מדבריו להדיא דאע"ג דלא פירש בשעת הנדר הסיבה להדיא כיון שבדעתו הוה סגי ונדר בטעות הוי וא"צ התרה וכן העלה מהרי"ט בחי"ד סימן כ"ו ע"ש מדברי רש"י הללו ופליג על הר"ן בההיא שהכתה וכו' שפי' שצריך לו' בהדיא הסבה בשעת הנדר ולכאו' רצה ללמוד מדברי רש"י דאית ליה דאע"ג דלאו מוכחא מלתא שבשביל זה נדר אפ"ה הוי נדר בטעות אם יאמר לנו שבשביל זה נדרתי מיהו לבסוף כתב דה"נ מוכחא מלתא וכו' ע"ש אם כן מ"ש הכא שפירש הסיבה להדיא קודם השבועה שיתרו גופיה הדירו מה"ט דאף על גב דלא הזכיר הסיבה בשעת השבועה הוי נדר בטעות וא"צ התרה

וכן נמי יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' שבועות דאית ליה דאפי' בנולד אם מתחרט לגמרי מתירין לו וכתב שם הכ"מ ליישב דבריו דאיהו נמי מפרש כפרש"י שהנדר היה בטעות וכו' ע"ש והעלה מהרי"ט שם מדברי הרמב"ם בפ"ח מה' נדרים דפליג על הר"ן עש"ב א"כ איפה כיון שעשה נדר בשביל האנשים וכו' וכבר ירדו מנכסיהם הוי נדר בטעות וא"צ התרה מיהו אליבא דמהרי"ט דאית ליה כהרמב"ם בעי מלתא דמוכחא יש ליישב דהרמב"ם מפרש כהרא"ש והר"ן דלעולם יתרו הדירו בשביל בתו אבל משה אי לאו היו אותם האנשי' וכו' לא היה נודר ליתרו וא"כ לאו מוכחא מלתא שמשה נשבע משום אותם האנשים אלא בשביל בתו אמנם לפי מה שהעלה רמ"ך בספר כהונת עולם סי' רל"ב דהרמב"ם אית ליה דלא מוכחא מלת' שבשביל זה נדר אם הנדר הוא לעצמו ולא על אחרים והוא אומר לנו שבשביל זה מעקרא נדרתי סגי עש"ב. א"כ ה"נ משה כיון שהאמת הוא שבשביל האנשים נדר ומה"ט פתח ליה הקב"ה האי פתחא והנדר היה בטעות א"צ התרה

מיהו עדיין יש ליישב ולומר דהרמב"ם יפרש דמה"ט א"ל הקב"ה לך והתר נדרך דמשמע דאיהו גופיה יתיר לעצמו בלא שאלת ח' משום שהנדר היה בטעות אמנם רש"י שכת' דה"ט שהיה יכול להתיר לעצמו משום דקי"ל בג"ח מפר לעצמו משמע דאי לאו הכי ולא היה יכול להתיר הוא לעצמו אלא על ידי שאלת ח' והא נדר בטעות הוי ואין צריך התרה ויש ליישב בדוחק וצ"ע

עוד אשוב ואתפלא בדברי רש"י שפי' שנדר משה היה בטעות דמשמע דקשיא ליה דאם ירדו מנכסיהם אחר שנדר עדיין קשה דהוי נולד אע"ג דשכיח כמו שאמרו בירושלמי והרי בפ"ד דנדרים דפ"ג אמרינן ר' ישמעאל בר' יוסי וכו' א"ל רב אחא מדכתי וכו' א"ל האי לאו נולד הוא דשכיחי וכו' ע"כ עש"ב הרי בהדיא דס"ל לתלמודא דידן דפותחין בנולד. דשכיח ואיך יראה מדבריו דס"ל דאין פותחין בנולד אע"ג דשכיח שבתי וראה שהן הם הדברים הנאמרים להרמב"ם ז"ל בפ"י מה' שבועות ה' י"ב שכתב וז"ל אין פותחין בנולד וכו' ונהפכה דעתו מתירין לו עש"ב וכתב הכ"מ על דבריו דרבי' אינו מחלק בין נולד מצוי לשאינו מצוי אלא בין ניחא ליה ללא ניחא ליה וכו' ע"ש ובאמת דבריו תמוהים וכבר עמד עליהם הרלח"מ עוד תמה עליו דאם אין החלוק תלוי אלא שיהיה דבר וכו' כיון שלדעתו אין לחלק בין מצוי וכו' עש"ב והן אמת דהאי קושיא סלקא אליבא דמרן בכ"מ שכתב דהרמב"ם נפקא ליה דבניחא ליה מתירין לו מההיא דכלבא שבוע דמש' מדבריו ז"ל דממתני' ליכא הכרח לזה ואפשר לפרש אותה אף בניחא ליה ועפ"י זה יש להקשות דא"כ למה תלה הדבר במתני' משום נולד אמנם לעד"ן דבאמת ממתני' מוכח דבניחא ליה מתירין לו אף בנולד והוא במה שיש לדקדק בדברי הרמב"ם שכתב אין פותחין בנולד וכו' הואיל ולא ניחם וכו' ואם מאמר אין פותחין בנולד וכו' אפשר לפרש דבין ניחא ליה בין לא ניחא ליה א"כ מאי מלת הואיל ולא ניחא דקאמר הרמב"ם דמשמע דמלתא דפשיטא היא דהא דאין פותחין בנולד הוא משום שלא ניחם וכו' ומנין ידענו דבר זה ממלת אין פותחין והכי הו"ל להרמב"ם לו' אין פותחין בנולד כיצד נשבע וכו' אם לא ניחם על שבועתו אין פותחין אלא ודאי נראה ברור מדברי הרמב"ם הלשון אין פותחין בנולד וכו' לא שייך אלא היכא שלא ניחם מיהו אחר העיון בדברי הרמב"ם לעיל נראה דאין זה הכרח כלל שהרמב"ם כתב בתחי' מי שנשבע ולא ניחם וכו' ובא לב"ד לקיים שבועתו וכו' פותחין וכו' וע"ז סיים וכתב אין פותחין הואיל ולא ניחם אמנם אפ"ה יש ליישב ולו' דהרמב"ם פשי' ליה דלשון פתח לא שייך אלא היכא שזה לא ניחם ונהפכה דעתו וביאור הענין משום דמלתא דפשיטא היא דכל היכא שמתחרט מעקרו ונהפכה דעתו אין צריך פתח כי אין צריך פתח אלא היכא שאינו מתחרט מעקרו אלא מהשתא בזה אנו צריכין לחפש לו פתח כמו שנתבאר בדברי הטור סי' רכ"ח ע"ש א"כ איפה מלתא דפשי' דהא דקאמר במתני' אין פותחין בנולד הוא כשלא ניחם מעיקרו ולא נהפכה דעתו וע"ז קאמר במתני' דר"א ס"ל פותחין בנולד ורבנן ס"ל דאין פותחין בנולד נמצא שחילוק ניחם ולא ניחם מבואר במתני' להדיא דמדקאמר ר"א פותחין וכו' וחכמים אוסרים ולא ר"א מתיר בניחם מנולד וחכמים אוסרין משמע דל"ף אלא היכא שלא ניחם וצריכין אנו לעשות לו מזה פתח בזה הוא דפליגי רבנן דאין עושין מנולד פתח להשוות נדרו בטעות כיון שדבר זה עלה אחר הנדר אף אם היה מגלה אותו על לבו בשעת הנדר לא היה נמנע מלידור דמימר אמר שמא לא יהיה דבר זה אבל כשהוא ניחם מעיקרא מחמת זה הנולד מתירין לו אם כן לשי' הכ"מ שכתב דהרמב"ם אינו מחלק בין מצוי לשאינו מצוי דכל נולד בעלמא שנתחדש אחר הנדר אין פותחין בו י"ל דהרמב"ם ס"ל דכיון שלא ביאר התנא להדיא דהא דחכמים אוסרים היינו דוקא כשאינו מצוי משמע דכל נולד בעלמא אין פותחין בו ונקט הני שנעשה סופר העיר והה"נ לכל נולד בעלמא דאין פותחין בו דאע"ג דשכיח הוא שיהיה דבר זה מ"מ כיון שאפשר שלא יהיה אינו נמנע מלידור בשבילו אע"ג שהיה מעלה אותו על לבו בשעת הנדר משא"כ ההיא דפותחין לאדם בכבוד