מר ואהלות נז

עם הרמב"ן ואית ליה דאף תשמישי קדוש' יוצאין לחולין ביד הלוקח עדיין קשה מספרים וס"ת דודאי כל היכא דקיימי בקדושתייהו קיימי אמנם התי' מבואר לזה דאע"ג דכל הני תיבה וספרי' כל היכא דקיימי בקדושתייהו קיימי מ"מ כיון דהם מוקדשי' לרבים אינם יכולים להפקיע קדושת רבים מעליהם ולמכרם ליחיד ואפי' לבני כפר שאינם קדושים לכל העולם כמו שהיו בתחי' שהיו מוקדשים לכרך שהיו קדושים לכל העולם אבל אם רוצים. בני הכרך למוכרם לכרך אחר בודאי גם הר"ן מודה שיכולים למוכרם והה"נ בבית הכנסת וכן בא הדבר מבואר להדיא בדברי הר' המבי"ט ח"ב סימן כ"ח אמנם מ"ש בתחילת דבריו דה"ט משום שהם בונים אותה וכו' לא שייך אלא כשהם מוכרים אותה לחולין דנתפס קדושת בדמי המכירה דבריו תמוהים שהרי מה שחלק תלמודא בין כפרים לכרכים הוא על מתני' שמכרו זט"ה שלא במא"ה ובזה אין יכולין להוציאו לחולין כמו שכת' לעיל מכל הפוס' ותו קשה שהרי מטפחות והספרים אינם יכולים למוכר' לחולין ואפ"ה כת' הר"ן ז"ל שאינם יכולים בני הכרכים למוכרם כמו ב"ה אמנם מה שיראה לע"ד מדברי הר"ן הוא דמ"ש דאין בני הכרכים יכולים למכור ב"ה ומטפחות וס"ת אלא דוקא לרבים שהם בני כרך כמותם שעדיין תשאר קדושת רבים עליהם וא"כ לכאו' גם הרמוני כסף כן הדין אמנם אחר החפוש ראיתי להרב פרח מטה אהרן ח"ב סי' נ"ה שהיה נדון שלו כנ"ד שרצו למכור רימוני כסף וכ' שלא נאמר חלוק זה דבין כפרים לכרכים אלא דוקא לאותם דברים שנשנו במשנה כמו ב"ה ותיבה וכו' אבל רמוני כסף דלנויי ס"ת נעשו ואין הנאה וכבוד זה לאורחים המתפללים שם אלא לתושבי העיר ומעקרא אינם עושים אותם לכבוד האורחים וכו' וסיים וכתב ולפ"ז יכולין למכור אותם זט"ה במא"ה זת"ד עש"ב

עוד ראיתי להר' הנז' שדן את הדין עפ"י דברי הרב משאת בנימין הביאם המג"א בס"ק י"ז עש"ב איכו השתא גם באר"ץ יע"א עינינו הרואות שאין באים סוחרים להתיישב תדיר לסחורה אלא דרך עראי הם באים הוי דינא ככפר וא"כ חזר הדין למש"ל דאם מוכרים אותם בהסכמת כל העיר יכולין להוציאם לחולין ויפרעו חובותם מן הדמים אבל אם רוצים למוכרם זט"ה שלא במא"ה או איפכא לכתחי' אינם יכולים למכור אותם אפי' אם רוצים להוציא הדמים בדבר עילוייא כגון ת"ת ופ"ש כל היכא דאפשר בענין נין אחר שיגבו מן הצבור אבל בדיעבד שכבר מכרו אותם יכולין להוציא הדמים בפ"ש וכיוצא דהוי דבר עילוייא אבל להוציא המעות לחולין ישתקע הדבר ולא יאמר נשאר לנו לבאר מה שנוהגין הצבור שממשכנים הרמונים והתיקין על חובותם הנה ראיתי להרב מחנה אפרי' שכתב וז"ל ולכאו' דטעות היא בידם דאפי' זט"ה במא"ה וכו' אבל אגורי ומשכוני אסיר אבל מדברי הרמב"ם וכו' נראה דכל שאין מוציאם לחולין שרי ה"נ שרי למשכוני וכו' ודוקא לגוי אסור משו' שנוהג בהם בזיון עכ"ד עש"ב והרואה יראה דמדברי התו' נמי משמע דהכי ס"ל ע"ש בדבריהם אמנם מרן בב"י בסי' קנ"ג כתב על דברי התו' הללו אבל לא ראיתי לאחד מהפוסקים שחלק בכך משמע דס"ל דאפי' ממשכנים ב"ה לרבים להתפלל בו אסור וטעמא דמלתא יראה לע"ד דס"ל דאף על גב דבקדושתיה קאי אצל הרבים כמו שהיה שמתפללין בו אפ"ה אסור משום דשכירות ומשכנתא גופייהו הם זלזול בדברי קדושה שאינם עושים דברים אלו אלא בחולין וכן יראה להדיא מדברי אורחות חיים בשם בעל ההשלמה הביאם מרן בסי' קנ"ג ומוכרחי' אנו לפרש הטעם כמ"ש

וא"כ מה שהביא הרב מחנה אפרים ראייה מדברי הרמב"ם בודאי שדחוייה היא דדוקא מכר יכול למוכרה לנהוג בהם קדושה ולאשתמושי בדמייהו אבל אגורי ומשכוני י"ל דגם הרמב"ם מודה שאסור דזה הוי זלזול וכמו שכתבנו וכמ"ש הארחות חיים לא נשאר לנו כי אם דברי התו' והרי מרן פליג עלייהו מסתמות כל הפוסקי' ז"ל גם הב"ח דחה דברי התו' ע"ש ובודאי דלענין הלכה אנן בתריה דמרן גרירנן

וממוצא דברים הללו צריכים אנו לפרש דמ"ש מור"ם בהגה ודוקא בדרך שמורידין אותם וכו' היינו דוקא לענין שאלה אבל להשכיר ולמשכן אסור דהא דברי מור"ם לקוחים מדברי אורחות חיים שהביא הב"י ושם מבואר להדייא דאסור וראיתי להמג"א שהביא דברי התו' וכו' וכ"כ הב"י מדסתמו הפוסקים עש"ב יראה מדבריו שהבין דברי מור"ם דלאו דוקא להשאיל אלא ה"ה לאגורי ולמשכוני מותר כל שאינו מפקיעם מקדושתם ודבריו תמוהים וכמו שנתבאר דדוקא שאלה מותר אבל למשכן אסר הא"ח להדייא גם מ"ש וכ"כ הב"י מדסתמו הפוסקים לא ירדתי לסוף דעתו בזה דכוונת הב"י מבוארת דכוונתו שרוצה להחמיר ולאסור אפי' דרבים לרבים לא להקל מדברי התו' אתא וכמו שנתבאר זהו מה שעלתה במצודת שכלי להלכה ולמעשה

נאום יצחק בכ"ר שבתי ס"ט זלה"ה

שאלה ד'

מי שאמר שבועה שלא אוכל פת חטים ושעורים בלבד אם חייב על כל אחת וא' דיש מקום לו' דחייב על כל א' ואחת משום דהול"ל שבועה שלא אוכל פת סתם וממילא נאסר בפת חטים ושעורים וכמו שפסק הש"ע בסי' רי"ז ע"ש וא"כ מדקאמר לישנא יתירה ופרט פת חטים ושעורים ודאי דחייב ב' כמו שבועה שלא אוכל ושלא אשתה הואיל דהשתייה בכלל אכילה ופרט ואמר ושלא אשת' חייב ב' או דילמא דהכי פי' דבריו חטים לאכול ושעורים לכוס וכמו שאמרו בגמ' ודילמא פת חטים לאכול וש ושעורים לכוס וא"כ לא הוי לישנא יתירה דמוכרח לו' הכי שרוצה לאסור עצמו בפת חטים ושעורים