מר ואהלות מז

גבי שכירות דשוייא דמים דקצץ השתא אם היה נותן אותם בתורת מוקדם מעכשיו אבל לסוף זמן שויא דמים שקצב לזמן וכפשטא לישנא דתלמודא אבל לגבי מכר פליגי הרמב"ן והטור

איכו השתא חזרה תלונתנו על הרב מ"ל דמנ"ל למימר דהרמב"ם פליג עם הטו' ולאפוקי לישניה מפשטיה

אמנם אחר העיון והדקדוק בלישניה דהרמב"ם יראה לע"ד שס' הרב מ"ל מוכרח' בדעת הרמב"ם ואף שהר' ז"ל מסתם לה סתומי אני הצעיר יש לפרש והוא דיש לדייק בלישניה דהרמב"ם ז"ל דאם איתא דס"ל כהטור דלא נאסר האי דינא דמפרש אלא בדאוקיר לגביה בדמים שקצב לזמן אם כן כשכתב בריש דבריו ה"ז אבק רבית שזה דומה כמי שנטל עשרים בשביל שנתן לו מאה להשתמש בה עד זמן פ' וכו' דיראה מדבריו דאותם עשרים שהוסיף אותם לזמן הם אבק רבית דיינינן להו א"כ מוכרחים אנו לו' דאינו שוה המקח אלא מאה וא"כ הו"ל לסיים ולו' כשיתבענו בדין אינו חייב ליתן אלא מאה שזה היה שוה בשעת המכר וממילא אנו למדין דאם היה שוה בשעת המכר מאה ועשרה דלא הוי אבק רבית אלא אותם עשרה שהותיר אותם מדמי המקח וחייב ליתן לו מאה ועשרה כיון שכן הוא שוה המקח בשעת המכר התנאי אינו מעלה ואינו מוריד ותו כיון שדין מפרש בין בקרקעי בין במטלטלין כמו דין מוכר בסתם שאינו אסור אלא במעלהו מדמים דשויא השת'. א"כ אמאי הרמב"ם מסתסלה סתומי הכא גבי מפרש ושני בלישניה ממאי דנקט גבי מוכר בסתם דתני התם וכן אם מכר לו מטלטלין עד זמן פ' במאה והיו שוים בשוק למי שקונה במעותיו מיד תשעים ה"ז אסור ואינו נותן אלא צ' ה"נ הכא גבי מפרש הו"ל למתני ולמימר והיו שוים בשוק למי שקונה אותם מיד במעות מאה ה"ז אבק רבית וכו' וע"ז הו"ל לסיים ולומר וכשיתבענו בדין אינו חייב ליתן אלא מאה שהיה שוה בשעת המכר וכו' כמו דנקיט בלישניה גבי מוכר בסתם מטלטלין לזמן עוד צריך להבין דאמאי הוכפל הרמב"ם והוצרך ללמדנו דינא דמטלטלין דמפרש אסור כיון דאפי' בסתם אסור בדאוקיר גביה כ"ש במפרש דאסור כיון שאינו אסור במפרש אלא בדאוקיר גביה ולא הו"ל למנקט האי דינא דמפרש אלא במוכר קרקע דאף דבסתם מותר אף בדאוקיר גביה כמ"ש הרב המגיד ז"ל לדעת הרמב"ם במפרש אסור וכלישנא דמתני' דנקט האי דינא דמפרש במוכר קרקע לכן יראה לע"ד דדעת הרמב"ם כס' הרב מ"ל בדעתו מש"ה בתחיל' מסתם לה סתומי דכל שהוא מפרש הויא להו אותם עשרים שהתנה עליהם לזמן אבק רבית אף דשויא מהשתא מאה ועשרים ומלתא פסיקא נקט בין דשויא מהשתא ק"ך או לאו כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפי' לישנא דמתני' ואח"כ בא ללמדנו בסוף דבריו דינא אחרינא כמ"ש הר' מ"ל דבא למעט אם לא היה שוה אלא צ' אעפ"י שאמר מעכשיו במנה אינו חייב ליתן אלא צ' שזה היה שוה בשעת המכר ואף שהרב מ"ל אתי עלה דהאי דינא משום דרבי' אינו פוסק כטרשא דר"נ כמו שמוכרח מדבריו ולכאורה יראה שדבריו תמוהים בזה ההכרח

אמנם יראה לע"ד טעמו של הרמב"ם בזה במה שמצאתי בשי' מקובצת להר"ב זל שהביא תשובה למהר"י ן' מיגש רבו של הרמב"ם שכת' וז"ל מי שלקח סחורה בהמתנה והוסיף עליה בדמי' לסיבת ההמתנה אם היתה הסחורה בעינה קיימת ורצה בעלה לחזור ולקחתה יש לו לחזור וליקח אותה שיכול לו' לו אני מכרתי לך כשער היוקר וביאר עוד דה"ד אם אותו תוספת יותר משתות שבטל בו המקח אבל אם היה שתות וכ"ש פחות המקח קיים אבל לא תועיל בו מחילה אלא ראוי להחזיר לו עד הסך שהיתה סחורתו נמכרת במדודים עוד סיים וכתב ומ"ש דאם היה התו' יותר משתות שיש לבטל המקח ויחזור לקחת סחורתו אין זה אלא אם היתה הסחור' נמצאת בעין אבל אם אינה נמצאת אין לו כי אם דמיה ולא יהיה אלא שעבר ומכר נכסי חברו ודאי לא היה מתחייב כי אם מה ששוים כן הדין כאן עש"ב ומצינו להרמב"ם במוכר בסתם בהמתנה דקא אזיל בשיטת רבו שכתב ואינו נותן אלא צ' או מחזיר מידו סחורתו אם היתה קיימת ולא עוד אלא דקא מוסיף עילוויה אף שהאיסור פחות משתות שהם שווים בצ' ומכר לו ב"ק אפ"ה ס"ל להרמב"ם דאמרינן ביה מקח שנעשה באיסור שהוא בטל אם הוא בעין ויכול המוכר ליקח סחורתו מידו אם היא בעין ואם אינה בעין אינו נותן לו אלא מה שהיא שוה בשעת המכר בשוק איכו השתא גם במפרש ס"ל להרמב"ם כיון שתנאי של מקח זה נעשה באיסו' אם כן תנאי זה בטל וכאלו לא התנה דמי ומש"ה אם אין המקח בעין אינו נותן לו אלא מה שהיה שוה בשעת המכר דאם אינו שוה אל צ' אינו חייב ליתן אלא צ' דהוי נמי שמכר נכסי חבירו ואף שהתנ' עמו מעכשיו בק' ולאחר זמן בק"ך כיון שתנאי זה דלזמן בטל שהוא תנאי של איסור גם תנאי של מעכשיו במאה הוא בטל שאין התנאי והדבו' מתקיים קיים לחצאין ועיין בתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסימן תנ"ד בד"ה וכתב עוד וכו' שיש קצת ראיה לסברא שכתבתי ע"ש או יחזיר מקחו אם הוא בעין וממוצא דברים הללו שפירשנו בדברי הרמב"ם ודעתו למדנו ישוב למה שדקדק הרב מ"ל והרב גידולי תרומה דקדוק נכון בדברי הרמב"ם ז"ל דלמאי אצטרי' רבי' לו' וכשיתבענו בדין וכו' מה שלא כתב כן בשום. מקום אלא האיסור וההתר ובודאי במסרב במשפט יבא ותי' דחוק ע"ש

אמנם לפ"ד א"ש דברי הרמב"ם דודאי כשכתב בתחילה ה"ז אבק רבית אותם עשרים כבר אנו יודעים דאותם עשרים בכל גוונא אין מוציאים לא מן הלוקח למוכר ולא מן המוכר ללוקח אם עבר ולקח אותם כדין אבק רבית אמנם עכשיו בסיום דבריו בא ללמדנו דינא אחרינא דאם אינו שוה אלא צ' אינו נותן לו אלא צ' אף שתנאי של מעכשיו במאה אין בו איסור אפ"ה הוא בטל כיון שסיום תנאו לזמן במאה ועשרים הוא בטל דהוי תנאי של איסור אף תחילת דבריו ותנאו מעכשיו הרי הוא במאה הרי זה בטל גם אתי נמי לאשמעינן כשיתבענו בדין והמקח בעון יכול להחזיר ממכרו בידו כיון דהוי מקח שנעשה באיסור ולאפוקי מס' הטור בסי' ר"ח דאית ליה דמקח שנעשה באיסור