מר ואהלות מה

שהביא בשטה מקובצת במקום שהיה לו להאריך אבל על הר' קול יעקב קשיא דהכי לא זכר מדברי הרשב"א ואיך שיהיה לענין דינא לא שבקינן פשיטותיה של הרשב"א מקמי ספיקו של הר"ן דאין ספק מוצי'מידי ודאי וכבר הרמב"ן בפ"ק דבב"ק גבי פלוגתא דרבא ורב פפא דרבא פשיטא ליה ולרב פפא דהוה בתרא מספקא ליה כתב דקי"ל כמאן דפשיטא ליה ומסר כלל בידנו דהיכא דלמר מספקא ליה ולמר פשיטא ליה לא שבקינן פשיטותיה דמר מקמיה ספיק' של אמורא האחר וא"כ בנ"ד אם הלך זה ונשאל על נדרו חייב הגנב להחזיר הככר אם הוה עדיין בעין ודו"ק

האמנם אי איכא להסתפק בכה"ג באחד שזרק חתיכה על האשפה משום שהוא סבור שהיא חתיכה של חלב ובא אחד ונטלה ובררה שהיא של שומן אם אחר שנתבררה שהיא שומן אם יכול לתבוע אותה מחבירו דיש מקום לומר דלא דמיא לההיא דהרשב"א דה"ט משום דח' עוקר הנדר מעיקרו והוי כאלו הנך פירי לא הועקרו ולא נאסרו מעולם משא"כ גבי חתיכה של חלב אע"ג דאיגלאי מילתא דחתיכה זו לא נאסרה מעולם מ"מ לית לן הכא לו' דלא הופקרה החתיכה מעולם דהא הפקירה ההיא שעתא וכ"ת דהפקר בטעות דאנן סהדי דאלו היה יודע שהיא שומן לא היה זורקה אכתי י"ל הכא בנ"ד דהוי מלתא דלא שכיחא שתכף יבא אחד ויברר שהיא שומן כי שמא תכף שזרקה יבואו גוי' או כלבים ויאכלוה ומסתמא אסח דעתיה מנה לגמרי והפקירה לגמרי מההיא שעתא שזרקה

ובעמדי על זה ראה ראיתי לאחד מאחרוני זמננו בספר שמן המר בחח"מ סי' א' שנשאל על כיוצא בזה והאריך והעלה שם דהויא הפקר וזכה בהם מי שלקח אותם ולא אמרינן הפקר בטעות עש"ב והגם דעדיין יש להסתפק בנדון דידן. אי מקרי לא שכיחא כנדון הרב ז"ל או שמא דמקרי בנ"ד שכיחא דעביד איניש דטעי בין שומן לחלב ושפיר שכיח שימצא אחד להבחין בין שומן לחלב והוי הפקר בטעות י"ל דאדרבה דכיון דשכיח שימצא א' להבחין ועכ"ז זרקה ולא רצה לבררה הא ודאי שהפקירה לגמרי יהיה מה שתהיה כנלע"ד

נאום אברהם ס"ט בכמוהר"ר יצחק ענתיבי שאלה ה' שייכה לה' רבית

שאלה ראובן ושמעון היו שותפים ונפרדו זה מזה ונשאר שמעון חייב לראובן סך מה מממון השותפות ונכתב עליו שטר חוב בזה הסך כדי לפרעו בזמן ידוע וכשבא הזמן לא רצה שמעון לפרוע בטענות שאין בהם ממש ונכנסו מפשרים בניהם פעמים ג' ופחתו לו מן החוב ההוא וכתבו עליו שט"ח חדש בזה הלשון איך הודה שמעון שהוא חייב לראובן סך כו"ך ע"מ לפרעו לזמן פ' ותנאי היה ביניהם שאם ישלח לו סך כו"ך בתוך י"ב חדש אז יהיה פטור מן המאה גרוש הנשארים וכ"ז היה בקגו"ש וש"ח וגם בזה החליף שמעון דבריו ועבר זמנו שנה אחרת ולא פרעו מדי וכעת חוזר וטוען שמעון שאינו חייב לפרוע המאה גרוש הנז' דיש בה משום רבית ותולה עצמו באילן גדול שכך פסק לו חכם א' הדין עתה יורנו אם יש ממש בטענת | שמעון אם לאו ושכמ"ה

תשובה לכאורה יראה שדעתו של הח' המורה דאתי עליה דהאי דינא דאית ביה משו' רבית משום דהוי כמי שמוכר דבר לחברו ואומר לו אם מעכשיו בעשרה ולאחר זמן בי"ב דהוי אגר נטר מה שהוסיף יותר מעשרה ובכן חל עלינו לברר האי דינא אם הוא נאמר דוקא במעלה המקח יותר משוויו או אפי' אם הוא שוה בשוה כל שהוא מפרש הוי אגר נטר

ולכאורה יראה מדברי הטור בסי' קע"ג דלא נאמר האי דינא אלא דוק' כשמעלהו בשביל ההמתנה יותר משוויו שכתב וז"ל אבל טלית שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידועה יכול למוכרו ביותר בשביל המתנת המעות ובלבד וכו' בפי' וכו' עש"ב הנה מריהטא דהאי לישנא יראה שלא נאסר במפרש אלא כשהוא מוכר ביותר אבל כשהוא שוה בשוה לזמן שפורע מותר אף במפרש אם מעכשיו בפחות אמנם הרמב"ם בפ"ח דה"מ ולוה כתב וז"ל אסור להרבות על המכר כיצד וכו' עד אם היה קיים וכתב על זה הרב בעל משנה למלך וז"ל ומ"ש רבינו אינו חייב ליתן אלא מה שהיה שוה בשעת המכר וכו' נראה דלא בא למעט דאם היה שוה ר' אף שא"ל אם מעכשיו במנה ואם לאחר זמן בק"ך שיהיה מותר ליקח ק"ך דזה אינו כיון דפי' הו"ל אותו התו' רבית אבל בא למעט דאם לא היה שוה אלא צ' אף על פי שאמר אם מעכשיו במנה מ"מ כיון שאינו שוה אלא צ' אינו חייב ליתן יותר דהא אינו פוסק רבי' כטרשא דר"נ וכו' עכ"ל

ולכאורה דבריו תמוהים דמנ"ל להמציא זאת הסברא דכל שהוא במפרש אסור אפי' שויא מהשתא דמים שקצב לאחר זמן ולהפך עלינו פי' דברי הרמב"ם

שוב ראיתי להרמב"ן בס' המלחמות בדחותו דברי המאור כדי ליישב דברי הרי"ף כתב וז"ל ועוד דמתני' מלתא פסיקא קתני אפילו שוייא מהשתא י"ב מנה אסור ובין ברישא ובין בסיפ' מלתא פסיקתא תנן דבין דשויא דמים דקצב השתא וכו' רישא לעולם מותר וסיפא לעולם אסור עכ"ל. הרי להדיא מצינו שזאת היא ס' הרמב"ן ולדעתו שזו היא ג"כ דעת הרי"ף ואם כן מסתמא גם הרמב"ם בשי' הרי"ף קאי כדרכו בכל מקום אמנם עדיין אנו צריכין להבין דעתו של הרב מ"ל ז"ל דכיון דפשטא דלישניה דהרמב"ם משמע להפך דאינו אסור אלא אם הוא שוה פחות מדמים שקצב לזמן ומצינו שזאת היא ס' הטור א"כ מנ"ל לאפוקי לישנא דהרמב"ם מפשטיה כדי להשוותו עם הרי"ף והרמב"ן אימא דס"ל כהטור שהרי מצינו בכמה מקומו' שאינו נמשך