מר ואהלות מא

תשת ומש"ה הוכרח הרשב"א להאריך ולישב שדעת הרמב"ם ז"ל דאף ר"א מודה לר"י דלקי מהאי קרא דאל תשת מכמה הכרחות שעשה והשתא ניחא שלא הכריח הרשב"א שהוכרח הרמב"ם לפרש דר"א מודה לס' ר"י דלקי אשאר משכרים מסתם מתני' דבכורות דס"ל דלקי שאלו מה"ט הוכרח הרמב"ם לפרש הכי בס' ר"א א"כ הו"ל למנות דינא דשכור בפ"ז גבי החרש והשוטה דמזה הוה משמע דנפיק מקרא דאיש מזרע אהרן ומש"ה הכריח מסתם מתני' דנזיר דלכאור' משמע דס"ל הלכתא כר"י דמפיק שאר משכרים מקרא דאל תשת וא"כ י"ל דגם ר"א ס"ל הכי ומש"ה פסיק תלמודא הלכתא כר"א דלדידיה שהדבר תלוי בשכרות לא מפקא סתם מתני' דבכורות מהלכתא דליכא נפקותא לענין דינא בין ס' ר"א וסתמא דמתני' דנזיר לכאו' לסתמא דמתני' דבכורות דכולהו סברי דלא לקי אלא עד שישתכר וליכא בנייהו אלא משמטות דורשין דוקא משא"כ לס' ר"י ראיכא בנייהו נפקותא לענין דינא אבל אה"נ דבין לס' ר"י בין לס' ר"א דס"ל כוותיה דלקי אשאר משכרי' מקר' דאל תשת מוכרחים אנו לו' דמודו דלא מחללי עבודה מחמת סתמא דמתני' דבכורות דס"ל דלקי ולא מחלל עבודה וקי"ל הלכה כסתם משנה בדוכתה עדיפא ולא הוצרך להרשב"א לבאר זה בדעת הרמב"ם דמלתא דפשיטא היא שאנו צריכין לומר כך לדעת הרמב"ם ולא נחית להכי הרשב"א אלא דמנ"ל לפרש דאף ר"א מודה דלקי אשאר משכרים מקרא דאל תשת וע"ז הוא שהוצרך להאריך בהכרחות מן הסוגיא גופה ומסתם מתני' דנזיר דלכאור' דר"א דהלכתא כוותיה מודה לס' ר"י באופן שהפי' שפי' בסוגיה לדעת הרשב"א הוא פשוט ונתרצה שפיר שאלת הח' הנז"ל ומעיקר' קושיא ליתא ואחד מיקירי ירושלים תובב"א בעוברו דרך אר"ץ יע"א שמעתי מפיו בע"פ מה שתי' לקושיא זו הנז"ל בפתח דברינו והוא דלעולם הרמב"ם גריס בריש פ' אלו מומין עשה איכא בנייהו כגירסת רש"י ז"ל והוא מפרש הסוגייא דבכורות כך בשאר דברים המשכרים דליכא בהו אלא עשה משום דנפקי מקרא דאיש איש מזרע אהרן וכס' ר"י בראש הפרק ומתני' דלא כר"י דתניא אכל וכו' דאית ליה שלוקה מקרא דיין ושכר אל תשת על שאר המשכרים אבל לענין חלול עבודה אף ר"י מודה שאינו מחלל עבודה ומאי דפסק הרמב"ם בפ"ו דאם יש בו מומין המיוחדים לאדם ועבד הרי זה לוקה ועבודתו כשרה היינו משום שסמך על תורת כהנים דמפיק להו לאלו המומין דפסילי באדם מרבוייא דאיש איש אשר בו מום לא יקרב זהו תורף תרוצו עכ"ל והרואה יראה שפרץ לעשות לו דרך בדעת הרמב"ם ז"ל הפך רבותינו הראשונים מרן בכ"מ והרב בעל תי"ט שמרן ז"ל ציין ע"כ דברי הרמב"ם מתחל' דבריו כל המומי' כולם וכו' עד ואם היה בו מדברים שהם מפני מראית העין אינו לוקה הכי איתא בריש פ' אלו מומין אשר יראה להדיא מדברי מרן דגריס להדיא לוקה א"ב וכ"כ להדיא הר' תי"ט בפשי' דהכי גרסי הרמב"ם והרע"ב ותו שהדבר ידוע שהרע"ב דרכו לפרש המשנה עפ"י מה שפי' אותה בגמרא לא עפ"י ת"כ וא"כ מוכרחים אנו לו' לדעתו דהוה גריס לוקה א"ב וא"כ אף אנן נמי נימא הכי לדעת הרמב"ם ותו קשה על דבריו דאיך אפש' לו' על ר"י וסתמ' דתלמוד' דבכורות דקאזיל לשיטתי' דלא שמיע להו האי דרשא דת"כ ואי הוה שמיע להו הוו הדרי בהו עד שבא איהו בחכמתו ואשכח אותה כדי ליישב דעת הרמב"ם שעליה קא סמיך ודחה דברי ר"י וסתמא דתלמודא צא וראה מ"ש הרא"ש בחולין הביא דבריו בס' גופי הלכות בכללי התי"ו וז"ל מסתבר טפי למימר שלא ראה בעל הגמ' להביא הברייתא השנוייה בתוספתא ולפשוט את הבעיא משום דקים ליה משו' דלא מתנייא בי ר"ח ור"א אין לסמוך עליה יותר משנאמר שלא ידע לה בעל הגמרא ומסתבר שכל תוספתא שלא נתפשטה עד אחר סדור הגמרא לאו דסמכא היא דמסתמא כיון שרצו חכמי התלמוד לחברו חקרו ודרשו לידע כל הספרים שנכתבו על דברי חכמים ובררו אותם שהם בר סמכא ועל ידם סדרו הגמרא הילכך אין לסמוך על תוספתא זו עוד הביא שכן הביא הרי"ץ ן' גיאת דמשבשתא היא מדלא הביאה התלמוד א"כ איפה ק"ו בנ"ד דסברי להדיא ר"י וסתמא דתלמודא דליכא אלא עשה לפי שיטתיה הפך ת"כ איך נאמר שהרמב"ם סמך על הת"כ ודחה סתמא דתלמודא וס' ר"י דאינהו ידעי האי דרשא ולא ס"ל ואדרבה עדיף טפי למימר מחמת זה דהרמב"ם והרע"ב הוו גרסי לוקה א"ב ולהשוות סתמ' דתלמודא עם הת"כ וא"כ אזיל ליה פירושו שפיר' בסוגיא דמוכרחים אנו לו' לדעת הרמב"ם ז"ל דאף סתם מתני' ס"ל דלוקה על שאר המשכרי' נמי כמו הכושי והגיחור וכו' ותו כד דייקינן שפיר צריכין אנו להבין דאמאי ר"י וסתמא דתלמודא ניידי מדרשא דת"כ דמפקי לשאר המומין שפוסלים באדם מרבוייא דאיש איש ודרשי להו מקרא ומשמעותיה דכל איש מזרע אהרן איש ששוה בזרעו של אהרן לאפוקי פוקי אלו המומין דבלא"ה פסילי משום שאינו שוה בזרעו של אהרן ומה שיראה לע"ד לתרץ בזה ולומר הוא משום דעל פי דרשא זו המציא ר"י דאינו מחלל עבודה דלא מקרי מום ממש כמו דקאמר להדיא מום בו ולא יחלל שאינו שוה בזרעו של אהרן לא מחלל עבודה וה"ט שנראה לו לו' דכך ס"ל לתנא דמתני' דאיכא חלוקא בנייהו לענין חלול דכיון דמני מומין הפוסלי' באים לחודייהו משמע דס"ל דחלוקים בדינם לענין חלול אמנם לדרש' דת"כ דמפיק לה מייתור' דכל איש אשר יהיה בו מום לא יקרב דכוליה קרא יתירא הוא וכמו שפי' הרא"ם בפי' עה"ת וז"ל דאל"כ כל איש אשר בו מום שנית ל"ל הא לעיל מניה כתיב איש מזרעך לדורותם אשר בו מום לא יקרב א"נ מייתורא דכל קא דייק לה לפי גירסתו ברש"י ז"ל ע"ש א"כ לפ"ז יוצא דמחלל עבודה נמי דמנ"ל למימר שאינו מחלל עבודה כיון דקרא מרבי ליה דהוי מום א"כ קרא דכתיב לבסוף מום בו ולא יחלל אף ע"ז במשמע ומנ"ל לפלוגי בנייהו ותדע שהרי הרמב"ם דייק מהאי ייתורא בתרא והוא לקוח מהת"כ שזה אזהרה לבעל מום עובר וכן נמי דייק מייתור' דכל איש כל המומין הנראים בגוף אף שאינם כתובים בתורה והרי התם אם היו מומין הפסולים באדם ובבהמה אף שהם עוברים ואינם כתובי' בתור' בודאי דמחללי עבודה אף דנפקי מייתורא דקרא או מרבוייא דכל א"ב ה"נ אנו אומרים במומין הפוסלי' באדם בלבד דנפקי מיתורא דקרא או מרבוייא דכל