מר ואהלות לו

כיון שאוסר כל יין עליו חייל כיון דאסר יין מצוה כיין רשות והשוה אותם וגזרת הכתוב הוא אבל בנדר דמפרש ואומר סוכה דמצוה אבל סוכה דרשות אינו אוסר סד"א דניקנסיה ולא חייל קא משמע לן ואע"ג דאיהו לא אסר עליו אלא זה הו"ל כאלו אסר בכולן מגזרת הכתוב ומש"ה חייל א"כ דהכי פריך לרבנן בשלמא אי אמר נזיר סתם ניחא דחייל משום כולל אע"ג דאמר מעיקרא שבועה שאשתה משום דודאי במעט יין שישתה יקיים שבועתו והשאר יין דרשות מקרי א"כ מגו דחייל אתגלחת וטומא' אבל בנזר בחד מנהון כגון זג או חרצן ונשבע שאשתה מנ"ל דחייל איין מצוה מסתייה דנימא דחייל. אשאר מילי דרשות והא קמל"ן קרא אבל לאסור יין מצוה נמי בכה"ג מנל"ן ומשני וכו' ז

ואיך שיהיה אינו מן הדוחק לו' דר"ת לא ס"ל כהירוש' שהביא הרב שהרי מצינו שכתב הר"ן במס' שבועות דיש דוחין הירוש' הזה מהלכה משום דס"ל דהירוש' הזה פליג עם תלמודא דידן דאמרי' בשבועות דכ"ד בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה ופרש"י וכי אם נשבע שיאכל נבלות ושחוטות מי משכחת לה דחייל אנבלות ולבטל שבועת הר סיני ואף ע"ג דהתו' חלקו בין שב ואל תעשה לקום עשה מ"מ היש דוחין הירוש' הזה ע"כ לא ס"ל האי חילוקא וא"כ גם ר"ת אפשר דס"ל הכי ואין תמיהתו של הרב מ"ל עליו דר"ת תמיהה כלל

אמנם מה שיש לתמוה על הרא"ש הוא דהכא ס"ל דשבועה חלה על איסורא דרבנן ואלו בכלל ח' סי' י"ג כתב דאם נשבע לתת מעות וכו' עכ"ל עש"ב משמע הא אלו ידע ששבעה בניסן יהיה שבת ונשבע לא חיילא שבועתו משו' דהוי נשבע לבטל את המצוה וקשה דפרעון חוב בשבת אינו אלא מדרבנן שפיר חיילא שבועתו אפי' ידע שהוא שבת וחייב לקיי' שבועתו וי"ל בדוחק דאה"נ אלא דקושטא היא דהכא מחייב לקיים ומעשה שהיה כך היה א"נ י"ל דנשבע לפרוע לו מעות ומיירי דלא אפשר להביאם אלא בדרך רה"ר דהוי איסורא דאורייתא ומש"ה הוצרך הרא"ש לטעם זה שלא ידע שהוא שבת

אכן הרב מ"ל תמה על תשובה זו דהתם דוקא שהוא בשב ואל תעשה מש"ה חיילא שבועתו וכו' עש"ב וכדי ליישב תמיהה זו צריכין אנו להביא דברי התו' דשבועות דכ"ה בד"ה אלא הן וכו' וקשה לריצב"א דתני בירוש' וכו' ותי' דהכא דוקא לא חיילא שבועה משום שהזכיר נבילה אבל התם דלא קא מדכר פסח וכו' וקשה לפי' וכו' וי"ל וכו' ור"י מפרש דודאי וכו' עש"ב והשתא מתחי' תמה הרב מ"ל עפ"י תי' ר"י דאיך קאמר הרא"ש דחיילא בקום עשה ולבסוף כתב דאף למ"ד דההיא דשבועה שלא אוכל מצה דלאו מטעם כולל וכו' והנה כוונתו דאף אם נאמר דהרא"ש ס"ל כריצב"א מ"מ הכא חשיב דהזכיר את האיסור הנה מ"ש דלריצב"א לאו מטעם כולל ליתא דודאי מטעם כולל הוא דחייל אלא דמלבד כולל צריך שלא יזכיר את האיסור דהיינו דס"ל לריצב"א דלא הוי כולל וחיילא אלא דוקא כשלא הזכיר את האיסור כמבואר זה בדבור שאח"ז ע"ש גם מה שתמה מתחי' מתי' של ר"י מוכח דס"ל דר"י יכחיש תי' של ריצב"א ואני או' אחרי המחי"ר מכת"ר בזה דא"כ מה יענה ר"י והר"ן והרמב"ן ז"ל בההיא דתוספתא שהביאו התו' בדבור שאח"ז וז"ל דתניא וכו' דיש ממנה ראיה לריצב"א דאפי' בלא קום עשה חייל ע"י כולל כשאינו מזכיר האיסור ועוד איך כתבו התו' יש ראיה לריצב"א דמש' דלר"י ליכא סייעת' ולא קושיא אלא ודאי מוכרחין אנו לו' דמעולם לא פליג ר"י אריצב"א בחלוקת כשאינו מזכיר האיסו' דחייל אלא דלר"י קשיא ליה דאם הכל תלוי בזכירת האיסור אמאי נקט סיפא דהירוש' שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח מש"ה הוצרך לו' דטעמא דלא חייל בהצטרפות הוא משום טעמא אחרינא משום דהוי שב ואל תעשה וזהו שדקדקו התו' וכתבו דודאי שב ואל תעשה וכו' כלומר כיון דאיכא תרתי הזכרת האיסור ושב ואל תעשה ודאי לא חיילא אבל התם בנשבע שלא יאכל דהוי בקום עשה העברת שבועתו ודאי חיילא אע"ג דמזכיר האיסור וה"ה אם אינו מזכיר האיסור אע"ג דהוי בשב ואל תעשה חיילא וא"כ ל"ק מהתוספתא לר"י דר"י מפרש אותה באומר סתם שאוכל כדעת רש"י אלא דלריצב"א יש ראייה בפשיטות יטות דהכל תלוי בהזכרת האיסור אבל לר"י דאמר שב ואל תעשה נמי גורם שלא יהא חייל לא תיובתא איכא מנה ולא ראייה באופן דכשאינו מזכיר האיסור חיילא בכולל בין לר"י בין לריצב"א ואם כן מה שתמה המ"ל מס' ר"י ל"ק ומכ"ש דנוכל לומר דהרא"ש סובר עיקר תי' הריצב"א דהתוספת' מסייעא ליה ומ"ש דכאן הוי כמי שהזכיר האיסור ומה לנו בדעתו נראה דלק"מ דודאי טעם ריצב"א דה"ט דלא חייל אפי' בכולל כשהזכיר האיסור היינו מטעמא דקנסינן ליה ואמרינן דלא חיילא שבועתו אבל אם לא הזכיר האיסור כיון דנשבע סתם אין ראוי למקנסי' וא"כ ה"נ דלא ידע האי גברא דז' ניסן הוא שבת אין ראוי לקונסו כיון שלא הזכיר האיסור ובודאי דחיילא שבועתו ואיך שיהיה לכאורה יש לתמוה על המאור ז"ל שדחה הירוש' ההיא דשבועה שלא אוכל מצה מהלכה משום דס"ל דתלמודא דידן פליגא דקאמ' אלא הן היכי משכחת לה בבטול מצוה דהניחא הירוש' אלא להתוספתא מה יתרץ ואיך יתכן שתלמודא דידן לא יחוש להתוספתא אלא ודאי שהחי' היא כר"י וכריצב"א והנראה דס"ל בזה כמ"ש הר"ן בחי' להלכות הרי"ף ובחי' למס' שבועות וז"ל בקיצור ולא דמי מי שנשבע שיאכל לנשבע שלא יאכל עש"ב ודו"ק: נאום אברהם בכמהר"ר יצחק ענתיבי