מר ואהלות לה

אך קשה דא"כ למה הוצרך הרא"ש להביא ראייתו מפי' ר"ת והניח גמ' ערוכה במס' שבועות דקאמר בשלמא לר"ל משכחת לה בלאו והן וכן במס' יומא דקאמר להדייא כיון דאית לה היתר מן התורה מחייב קרבן שבועה וצ"ל בדוחק דס"ל להרא"ש ז"ל דאין ראיה כ"כ מההיא דשבועות דיש לדחות כמו שדחה הרדב"ז זלה"ה וגם ההיא דיומא יש לדחות כמ"ש אנחנו לעיל לדעת הרדב"ז מש"ה הוצרך להביא ראיה מפי' ר"ת ומוכרחים אנו לומר כן לדעת רש"י שפי' מושבע ועומד מהר סיני בניחותא אף על גב שהקשה עליו ר"ת דקדושא ואבדלתא דיין מדרבנן מ"מ ס"ל לרש"י דמושבע הוא מלא תסור דודאי רש"י ז"ל לא קטיל קני באגמא שנאמר עליו שלא ראה ח"ו הני סוגיות אלא ודאי דס"ל כדכתיבנא

ובזה נחה שקטה תמיהת הרבנים הב"ח והרב מ"ל שתמהו על מהרלב"ח שהבין בדעת הר"ן ז"ל דשבועה לא חלה על איסור דרבנן ואינה בכלל שבועת ביטוי ועדיפא מח"ש שהוא אסור מן התורה כיון דאית ביה לאו דלא תסור והקשו עליו הרבנים הנז' מהני סוגיות דשבועות ויומא דלפי מ"ש לק"מ ולאו על הרלב"ח תלונתם אלא על רבן של כל בני הגולה רש"י ז"ל דהכי ס"ל

ובזה נבא ליישב דברי התו' בשבועות דכ"ג ע"ב בד"ה דמוקי לה וכו' ועוד דמצי לאוקמה וכו' ע"ש ותמהו בדבריהם מהרש"ל ומהרש"א ז"ל דא"כ מ"ט דר"ש דפוטר והניחו בצ"ע ולע"ד דאין זו מן התימא שיסבור ר"ש דאין השבוע' חלה על איסורא דרבנן מטעמא דמושבע ועומד בהר סיני בלאו דלא תסור וס"ל כס' המקשן דפריך ביומא אי הכי דר"ל דס"ל דאיסורא דרבנן איכא בח"ש א"כ לא ליחייב עליה קרבן שבועה ופרש"י דמושבע מלא תסור וכס' מהרלב"ח אליבא דהר"ן ז"ל ואע"ג דפליגי עליה דהר"ן בזה מ"מ נוכל לו' לדעת התו' דס"ל דפלוגתא דתנאי בזה דלרבנן דקי"ל כוותייהו ס"ל דשבועה חלה על איסורא דרבנן ור"ש פוטר דס"ל דלא חלה על איסורא דרבנן דכיון דליתיה בהן לר"ש ליתא גם בלאו דבעינן בשבועת ביטוי לאו והן ודוק וראיתי להר' מ"ל בפ"ה מהלכו' נדרים שדחה ראית הרא"ש ההיא בכלל י"א סי' ג' שכת' וז"ל ואיני מבין ראיה זו כלל דר"ת לא יחלוק על הירוש' וכו' אלא כוונת ר"ת וכו' עש"ב ולע"ד דראיתו של הרא"ש מכרעת דהא כל כוונת הרא"ש להוכיח מקושית ר"ת ופירושו דשבועה חלה על מצוה דרבנן והוא במה שהקשה ר"ת על רש"י דאיך פי' והבין מ"ש בגמרא מושבע ועומד מהר סיני בניחותא והלא קדושה והבדלה אינם אלא מדרבנן ומזה הוכרח לפרש דברי הגמרא דקאמר מושבע ועומד בתמיהה והשתא מאי קושיא שהקשה ר"ת על רש"י דלעולם אימא לך כפרש"י וקרי ליה מושבע משום לא תסור אלא ודאי דס"ל לר"ת דדבר שהוא מדרבנן השבוע' חלה עליה והנה מ"ש דר"ת לא יחלוק על הירוש' משמע דאם ר"ת יחלוק על הירוש' שפיר אתיא ראייתו של הרא"ש מפר"ת והיינו שהבין הרא"ש בכוונת ר"ת דה"ק דבשלמא אם קדושא דאורייתא שפיר פרש"י מושבע ועומד מהר סיני בניחותא אבל השתא דהוי דרבנן א"כ לא הוי מושבע ועומד הוא ועל זה הקשה הרב דר"ת לאו יחלוק על הירוש' דאפי' קדושה דאורייתא חייל בכולל כדין נשבע שלא יאכל מצה סתם ואני תמה עליו דאיך יצאו דברים הללו מפה קדוש דהא האי קושייא דמקשי תלמודא מאי ניהו קדושא ואבדלתא וכו' היינו לר"ש ור"ש הא אית ליה דאין שבועה חלה אפי' בכולל כמבואר במסכת שבועות דכ"ד דר"ש לטעמיה דלית ליה איסור כולל ואם כן אפי' נימא דכוונת ר"ת כמו שהבין הרא"ש ז"ל מ"מ ל"ק דודאי מודה ר"ת להירוש' אלא דהכא קא פריך אליבא דר"ש דלית ליה איסור כולל וע"ק דאפי' לפי הבנתו של הרב מ"ל בכוונת ר"ת דה"ק וכי מושבע וכו' אדצטריך קרא לרבויי והלא הוא מדרבנן ואין מדרך המקרא לרבות דבר שעתידין חכמים לתקן משמע דאי הוי מדאורייתא שפיר אצטריך לרבויי וא"כ קשה כיון דכולל הוא ל"ל רבויי' אלא מאי אית לך למימר משום דלר"ש לית ליה אסור כולל מש"ה אצט' הכא לרבויי וא"כ מאי האי דקאמר דר"ת לא יחלוק על הירוש' ואיך תליא קושיתו בהא אם ר"ת יחלוק על הירוש' או לא הו"ל לדחויי בקצור דאין כוונת ר"ת לו' שהוא מדרבנן השבועה חלה עליו ואין מקרי מושבע ועומד דלעולם אימא לך דאפי' מצוה דרבנן אין השבועה חלה עליו אלא דכוונת ר"ת לו' דאין דרך המקר' לרבות דבר שלא היה עדיין ועכ"ז נ"ל דל"ק דהא דאין דרך המקרא לרבויי לדבר שעתידין חכמים לתקן אינו אלא דוקא בדבר שהוא תקנתא דרבנן לגמרי אבל הכא דרמז ואסמכתא יש לו מן התורה דכתיב זכור ודרשו ז"ל זכרו על היין שפיר אצט' לרבויי ומאי מקשי ר"ת על רש"י ז"ל דעכ"פ מושבע ועומד מלא תסור וגם שיש סמך מן המקרא אלא ודאי דס"ל לר"ת דלא הוי בכלל מושבע ועומד וגם אין צריך קרא לרבויי דאתי שבועה דאורייתא וחלה אדרבנן וכ"ת לדידן נמי תיקשי בתר דאוקימנא דמיירי שנשבע שישתה ואח"כ נדר בנזירות ואקשינן דרבנן נמי האי מנ"ל לאסור יין מצוה ומאי קושיא לרבנן הא קי"ל דבכולל חייל ול"ל קרא וי"ל דלפי האי אוקמתא כשנשבע לשתות ל"ק דכולל לא שייך אלא בתרי פרטי כגון דאמר שלא אוכל נבלות ושחוטות או סתם דמגו דחייל אשחוטות חייל נמי אנבלות דמעקרא לא היה אסור אלא בנבלות אבל הכא בנזיר שאמר שבוע' שאשתה נכנס כל יין שבעולם ונשבע על סתם יין שיהיה שישתה ויקיים שבועתו וא"כ כי חזר ואמר הריני נזיר לא שייך כולל מגו דחייל איין רשות שהרי אינו ניכר ובעמוד ושתה בכל חד מנייהו וכולהו יין דמצוה מקרו ומש"ה פריך לרבנן לאסור יין מצוה עכ"ל אך קשה ע"ז שהרי התו' במס' שבועו' דכ"ה בד"ה חומר בגדרים וכו' כתבו בסוף הדבור וז"ל וי"ל צריכי' דנזירות אוסר כל יין עליו הילכך חייל איין מצוה כיין רשות וכו' עכ"ל ע"ש ואם כן לפי דברי התו' הדרא קושייתנו לדוכתה דאי טעמא משום כולל א"כ ל"ל יתורא דקרא לרבויי לרבנן כיון דחייל בכולל וע"ק דהיכי קאמרי דנזירות אוסר כל יין עליו והרי אמרינן התם בנזיר לרבנן אפי' לא נזר אלא בחד מנהון הוי נזיר אע"ג דאינו אוסר כל יין עליו אלא זג או חרצן וכיוצא והנראה ליישב דמ"ש התו' דנזירות אוסר כל יין עליו ומש"ה חייל אין הכוונה משום כולל שהרי אין כאן כולל וכדכתי' אלא ה"פ דהוה אמינא