מר ואהלות לד

ואינם מפרשים בהדיא וי"ל שפיר דלא בעינן למלקות דבר דאיתיה בלהבא ודי לנו שנאמר כלל זה לענין קרבן דוקא אבל גבי לאו והן דמפורשים בקרא להדיא דכתיב להרע או להטיב א"כ גם במזיד למלקו' בעי' לאו והן וכן מבואר שם בגמ' דאמרינן התם האיכא מ"ד דלהבא ולשעבר לא בעינן ומודה דבעינן לאו והן וכן אמרינן התם לריב"ב השתא לאו והן לא בעינן להבא ולשעבר בעינן כי פליגי אליבא דרבנן וכו' כי לא מחייבי רבנן בלאו והן שהם מפורשים וכו' ולא בעי דאיתיה בלהבא שכ' בגמ' א"כ הא דפליג וס"ל דבעינן דאיתיה בלהבא די לנו לו' קרבן אבל לא לעני מלקו'כי היכי דתיהוי פלוגתייהו קרובה אבל לאו והן דכ"ע מודים בה ודאי אף לענין מלקות בעינן לאו והן ואיך שיהיה עיקר קו' הב"ח שהקשה דלמה השמיט הטור דשבועה חלה על פחות מכזית והוצרך לו' דס"ל כשיטת התו' נראה דמעיקרא קו' ליתא דמצינן למימר דלא הוצרך לכתבה ופשי' דס"ל דשבוע' חלה על (פחות מכשיעור) על דבר שהוא אסור דוקא ואינו מפו' בתורה וסמך עצמו עמ"ש דאם נשבע שלא יאכלנה וחזר ונשבע דלא יאכל דחלה השניה והרי אם נשבע שלא יאכלנה כת' הטו' דנאסר במקצתה מדין ח"ש ואעפ"י כן חלה השנייה ואם כן לא אצטריך לכתוב דאם נשבע על פחות מכשיעור בנבילות וטרפות דחייל

והנה מרן בש"ע פסק סברת הרמב"ם דשבועה חלה על ח"ש אף עפ"י שהוא אסור מן התורה וגם פסק דאין שבועה חלה על דבר שהוא אסור מדרבנן וצריך להבין דמנין לו זה דהא מצינו להריטב"א בתשו' שכתב דאם נשבע לאכול גבינה של גוים צריך שאלה לח' והביאה הב"י משם הרמב"ן ז"ל וכ"כ הרשב"א בתשובה אחרת סי' כ"ד והביא ראיה דחלה מדאמרינן בגמ' בשלמא לר"ל משכחת לה בהן ולאו אלמא אפי' באוכל חיילא אע"ג דח"ש לר"ל אסור מדרבנן וכן דעת הרא"ש בתשו' דשבועה חלה בין על מצוה דרבנן בין על איסורא דרבנן ע"ש בכלל י"א וכ"ד הריטב"א

ומתוך כל זה כתב הש"ך שם בסי' רל"ט על דברי הש"ע ואפשר דר"ל דאין השבועה חלה עד שיעבור עליה אלא דיש להתירה עכ"ל: ואיני יכול להלום תי' זה דאם כוונת מרן לומ' דיש להתירה ואינו יכול לעבור עליה כי אם ע"י התרה א"כ בנשבע על מצוה דרבנן אין צריך להתיר דהא כתב אבל אם נשבע וכו' דמשמע מע דדיניהם חלוקין וזה תימא דלמה לא צריכה התרה ונקיים שתיהן וגם על תי' הב' שכתב בשם מהרלב"ח לדעת הר"ן קשה דאי טעמא שלא חלה משום שכבר מושבע בלאו דלא תסור א"כ גם במצוה דרבנן איכא לאו דלא תסור ואיך מרן חלק חלק ביניהם וע"ק דמה יאמ'הרלב"ח בסוגיא שהביא הרשב"א ראיה ממנה והרדב"ז בח"א סימן קצ"א כתב דמההיא סוגיא שהביא הרשב"א ל"ק דהכי פריך וכו' עש"ב ואני תמה בתי' זה דמה יענה בהא דאמרי' בפ' יה"כ דף ע"ג מודה ר"ל שחצי שיעו' אסו' מדרבנן מדרבנן ומקשי א"ה לא ליחייב עליו קרבן ומשני וכו' ע"ש. הרי מבואר מסוגיא יא זו דשבועה חלה על איסו' דרבנן ואי עבר עליה חייב קרבן משום שבועת ביטוי ואין לו' דס"ל להרדב"ז דמאי דמשני בגמרא כיון דאית לה היתר מן התורה וכו' היינו שנויא ודחיה בעלמא שלא להקשות מנה על ר"ל ור"ל הוא דמשני לה הכי אבל לפום קושטא דמלתא הוא כדפריך המקשן ואינו מחוייב קרבן שבועה משום דאין שבועה חלה על איסור דרבנן משום לאו דלא תסור שהרי מבואר בכמה תשו' מהרדב"ז ז"ל דשבועה חלה על איסור דרבנן וצריכה התרה עיין בתשובה סימן רע"א ורפ"ח וצ"ע

ואיך שהיה עפ"י דברי הרדב"ז שכתב דאם א"א בהתרה דבעשה דרבנן מוטב שיקיים שבועה של תורה בשב ואל תעשה אבל באיסור' דרבנן רבנן מוטב שתדחה שבועה של תורה בשב ואל תעשה ואל ידחה איסורא דרבנן בקום עשה עכ"ל והשתא עלו דברי מרן כהוגן דודאי ס"ל דשבועה חלה על אסורא דרבנן ואם עבר עליה חייב משום שבועת בטוי אכן ס"ל כחלוק הרדב"ז ממש וא"כ מ"ש בתחלת הסעיף דאם נשבע על מצוה דרבנן דחיילא היינו היכא דלא אפשר בהתרה דודאי מוטב שתדחה מ"ע דרבנן בשב ואל תעשה ממה שיעקור איסור תורה דהיינו איסור שבועה ועל זה סיים אבל על מל"ת דרבנן אינה השבועה חלה ר"ל דודאי תדחה השבועה בשב ואל תעשה ולא תידחה איסורא דרבנן בקום עשה דעשו חכמים חזוק לדבריהם בשב ואל תעשה דלא אתי לזלוזלי באיסור דרבנן וס"ל למרן ז"ל דגם הרשב"א והרא"ש מודים בזה דהם לא כתבו אלא דחיילא והיינו דאם עבר עליה חייב משום שבועת ביטוי אבל היכא דאפשר לו בהתרה אז בודאי שמודים דרבנן דאם נשבע לבטל עשה דרבנן השבועה דוחה העשה ואם נשבע על איסור מדרבנן אז נדחית שבועתו ומוטב שיעבור על שבועתו בשב ואל תעשה ואל ידחה איסור דרבנן בקום עשה דלא כמו שהבין הרדב"ז אליבא דהרשב"א והרא"ש דאפי' באיסור דרבנן מחייבין אותו לקיים שבועתו ולעבור על איסורא דרבנן בקום עשה דליתא וכבר תמהו עליו בזה ועוד אני אומר דאם איתא דס"ל להרא"ש כמו שהבין הרדב"ז א"כ קשה דהא הרא"ש יליף לה דשבוע' חלה על מצוה דרבנן מההיא דאמרינן בנזיר לאסור יין מצוה כרשות ופריך מאי ניהו קדושה והבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא ופרש"י דלא חלה שבועה עליו ור"ת הקשה עליו דיין הבדלה וקדושא הוא מדרבנן ולכך פירש מושבע ועומד הוא בתמיהה אדאצטריך קרא לרבויי וכרב הרא"ש דמהא שמעינן דשבועה חלה אמצוה דרבנן וכן עביר' דרבנן עש"ב והשתא היכי יליף שם איסורא דרבנן ממצוה דרבנן דשאני מצוה דרבנן שראויה לידחות מקמי שבועה דאורייתא בשב ואל תעשה אבל איסורא דרבנן שהיא בקום עשה דוחה אותה מנין לנו והרי מצינו שנדחית מצוה דאוריי' מפני שבות דדבריהם כגון תקיעת שופר שחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכהנה רבות אלא ודאי דכוונת הרא"ש להוכיח דהשבועה חיילא ולא אמרינן כיון דאית בה לאו דלא תסור לא חיילא והוי כנשבע לבטל את המצוה ואינה מכלל שבועת ביטוי אלא דליתא דחיילא וחייב משום שבועת ביטוי ועל זה כתב וכן באיסורא דרבנן דחיילא ואם עבר עליה חייב משום שבועת בטוי ולע"ד שזו היא קושיא אלימתא על הבנת הרדב"ז וצ"ע: