מר ואהלות לג

מבוארת לעין כל מעין דנהי שכתבו לעיל להאי תי' דח"ש לא הוי מושבע מהר סיני היינו דוקא כשנשבע שלא אוכל להכי לא חשיב מושבע מהר סיני כיון דליכא אלא אסורא בעלמא אבל כשנשבע שאוכל ח"ש אע"ג דליכא אלא איסורא בעלמא חשיב מושבע מהר סיני דודאי לא חיילא שבוע' עליה בקום עשה לעבור על ד"ת משום שבועתו זהו כוונתם בלי ספק וא"כ מהתימא ממהרש"ך בחידושיו שתמה עליהם וז"ל והלא הם כתבו להאי תי' דח"ש לא הוי מושבע דלפי מ"ש אין כאן תימא כלל ונמצא לפ"ז דהרמב"ם חלוק בתרתי עם התו' חדא דס"ל דאם נשבע שאוכל ח"ש לא חיילא וא"כ מזה יוצא נמי דאם נשבע ג"כ שלא יאכל ח"ש דנהי דמן הראוי להיות חיילא דלא הוי מושבע וכו' מ"מ כיון דליתיה בהן דהיינו אוכל לא חיילא ומעתה יש לתמוה עמ"ש הש"ך וז"ל דדעת הרשב"א בסי' תרי"ו כדעת התו' וכו' מיהו ברישא וכו' נראה גם מדברי התו' דחייב על השבועה וכו' ע"ש ולא ירדתי לסוף דעתו בזה דנהי שכתבו התו' בתי' א' דח"ש אינו מושבע וכו' מ"מ אחר שחדשו לנו דליתיה בהן דאינו יכול לישבע שיאכל כל שהוא מנבילות דחשיב מושבע מהר סיני א"כ גם אם נשבע שלא יאכל כל שהוא מנבילות לא חיילא שבועה עליה ולא מחייב משום שבועת ביטוי כיון דליתיה בהן באופן אם חייב משום שבועה שלא יאכל חייב גם באוכל כ"ש כס' הרמב"ם ואי לא חיילא בהן לא חיילא בלא אוכל ואיך כתב הש"ך ז"ל אע"ג דלא חיילא בהן אם נשבע שלא יאכל חייב לדעת התו' והא ליתא כדכתי' אם לא שנאמר דמודה הש"ך לדברינו אלה אלא כל כוונתו ליישב דברי התו' מקושית מהרש"ך שכתב אלא דאין זה במשמעות לשונו וצ"ע

אמנם ראיתי לרש"י בשבועות דף כ"ד ע"א בד"ה בשלמא לר"ל וכו' או להטיב וכו' עכ"ל: שמבואר מדבריו דהא דבעינן לאו והן היינו לענין קרבן אבל לא לענין מלקות וכ"כ המאור ז"ל ואם כן לפ"ז עלו דברי הש"ך כהוגן דאף ע"ג דליתיה בהן מ"מ בלאו מחייב על השבועה מלקות משום שבועת ביטוי אך מה נעשה דהתו' חלוקים עם רש"י בזה אלא דס"ל דבעינן לאו והן אפי' לענין מלקות שהרי כתבו במס' מכות דף כ"ב בד"ה א"ל וכו' וקשה דאכתי ליתיה בלאו והן וכו' עש"ב. ואם כן חזרה תמיהתנו על הש"ך והנה הב"ח שם הולך ומסכים לסברתנו זאת וכתב שדעת הטור כהתו' ומש"ה השמיט הטור ולא כתב להא דהרמב"ם וכו' עש"ב. ותמהא בדבריו חכמי לב הש"ך והרב מ"ל דלפי דברי הב"ח יהיו דברי הטור סותרים אלו לאלו וכו' עש"ב עוד תמה עליו הרב מ"ל דלא נאמר כלל זה דבעינן הן ולאו אלא דוקא לענין קרבן וכדפרש"י וכו' עש"ב ותמה ג"כ על דברי התו' דמכות והעלה בצ"ע ואשר אנכי אחזה ליישב תמיהות הללו כדי שלא נעשה הב"ח טועה בדבר משנה ח"ו והוא במה שתמה הר"ן על הרמב"ם דאיך כתב דאם נשבע שלא יאכל איסור בחצי שיעור דבשלמא בשאר איסורין גזרת הכתוב דאסור בחצי שיעור אבל במי שנשבע שאין דעתו על ח"ש לא נאסר בח"ש וכן הסכים הרמב"ן בפסקיו אמנם בפסקיו על הלכות הרי"ף חזר והסכים לדברי הרמב"ם מטעמא דחזי לאצטרופי ולהשלימו לכזית עש"ב ולכאורה יראה דעדין קושייתו במקומ' עומדת דבשלמא בשאר איסורין כיון דחזי לאצטרופי גזר הכתוב ליאסר בפחות מכזית אבל בשבועות דאין לנו אלא דעתו והוא לא נתכוון אלא לכזית אם כן פחות מכזית מותר גמור ומה לנו בחזי לאצטרופי לענין שבועה ועל כרחין דאין ראייה זו מכרעת משו' שלא תיקשי ממנה להרמב"ן דס"ל דפחות מכשיעור בשבוע' מותר גמור אשר ע"כ מוכרחים אנו לו' אליבא דהר"ן ז"ל דס"ל דדעתו של זה הנשבע הוא כסתם אכילות שבתורה דאיכא עונש בכשיעור ואיסורא בכ"ש משו' דחזי לאצטרופי אף זה שנשבע שאין דעתו ליענש אלא דוקא בכשיעור ופחות מכשיעור איסור' בעלמא כיון דחזי לאצטרופי דמסתמא דעתו של אדם כשל תורה וא"כ השתא דאתינא להכי אם כן יוצא דמי שנשבע ואמר שלא אוכלנה וחזר ואמר שלא אוכל דשפיר חלה שבועה שניה דכיון שנשבע שנית ואמר שלא אוכל גלי אדעתיה דבשבועה ראשונה לא היתה דעתו ליאסר בכ"ש דבשלמא אם נשבע שלא אוכלנה לבד אז ודאי נאסר בכ"ש כשאר איסורין שבתור' אבל עכשיו שנשבע שנית שלא יאכל גלי אדעתיה דבשבועה א' לא היתה דעתו ליאסר בכ"ש דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והרי זה דומה למ"ש בגמ' שם דכ"ג ע"א אלא לעולם כדקתני ושאני הכא כיון שלא אוכל והדר ואמר שלא אשתה גלי אדעתיה דשבועה א' אכילה דוקא וכו' ע"כ והרי קי"ל דלשון בני אדם דאם אמר שלא יאכל דשתיה בכלל ועכ"ז כשחזר ואמר שלא אשתה גלי אדעתיה דבשבועה א' לא היתה כוונתו כי אם אכילה דוקא ולא שתיה כדי שלא נאמר דאפיק שבועה שניה לבטלה אף כאן שנשבע שלא יאכל אע"ג דדעתו ליאסר אפילו בכ"ש היכא שנשבע פעם ב' גלי אדעתיה דשבועה ראשונה לא היתה דעתו אלא ע"כ הככר ולא על כ"ש וא"כ לפי דברי הב"ח אין כאן סתירה מדברי הטו' מדידיה אדידיה וכדכתי' ואיך שיהיה דעפ"י דברי הר"ן וטעמו משום דחזי לאצטרופי וגם בשבועה כן אם כן יוצא דאפי' שנשבע בע בפי' שלא יאכל כזית ואסר בכ"ש מטעמיה דהר"ן דמשום דחזי לאצטרופי ואית לן למימר דזה שנשבע על כזית היינו להתחייב קרבן או מלקות אבל איסורא איכא בכ"ש כדת של תור' וזה נתכוון מסתמא כדת של תורה ובזה נחה שקטה תמיהת הרב מ"ל על הטור והש"ע שפסקו דפטור אבל אסור בכ"ש דמנ"ל הא דודאי לא דמי לח"ש וכו' אבל הכא לא נשבע אלא שלא יאכלנה כולה ודמי למי שנשבע בפי' שלא יאכל כזית מן הככר דודאי לא נאסר בכל שהוא וכן משמע מלשון רש"י והר"ן וכו' וצ"ע ולק"מ דגם אם נשבע שלא יאכל סתם כיון דדעתיה אכזית א"כ לא נתכוון לאסור פחות מכזית ולא דמי לשאר איסורין דגזרת הכתוב ליאסר בכ"ש ולמה מודה בה הרב אלא ודאי דטעמא כמ"ש הר"ן וא"כ אף שנשבע להדייא שלא יאכל כזית נאסר בכ"ש מטעמא דהר"ן ז"ל ומ"ש עוד הרב מ"ל על הב"ח דכד שכיב אמרה וכו' כבר הוא בעצמו הביא כן משם התו' דמכות דלא ס"ל כרש"י ז"ל ומ"ש דמבואר בגמ' דחלוק זה לא נאמר אלא לענין קרבן וכו' ע"ש י"ל לדעת התו' דס"ל דלא ילפינן מלהבא ולשעבר ללאו והן דלהבא ולשעבר לא אתו אלא מרבוייא דקראי