מר ואהלות שד

אמר צאי לא איירי בזה כלל זהו הנלע"ד בכוונת. הרי"ף ז"ל

איברא שראיתי להר"ן ז"ל שהאריך בזה ובתחילת דבריו כתב וז"ל ואפשר דהיינו נמי ברייתא שהביא הרי"ף בסמוך ומי שהלך וכו' והכי פירושא מי שהלך ולותה וכשבא אמר לב"ד הרי היתה יכולה וכו' עכ"ל. וזהו כמו שכתבתי אמנם בסוף דבריו סיים וז"ל ולפי גירסת ההלכות שגורסים אם אמר לה צאי וכו' הכי קאמר שאם הוא אמר שכבר אמר לה צאי וכו' והיא שתקה הדין עמו אפילו לותה משום שהתביעתה במזונות שעברו הוי כמנה לי בידך והוא אומר שאין לך בידי שהוא נאמן והיינו ברייתא. נמי דקתני והוא אומר הנחתי לך וכו' ואם קדמו ב"ד ונתנו לה או מכרו מה שפסקו פסקו עכ"ל והנה מה שדקדק בדבריו וכת' נתנו לה או מכרו משמע דוקא אם נתנו כבר דהוי כמנה לי בידך ותפיס ומ"ה מה שפסקו פסקו ואינו נאמן הבעל לומר כבר אמרתי לך אני ושתקה אבל אם לא נתנו לה אלא פסקו לבד ולותה ואכל' אכתי כמנה לי בידך והלה אומר להד"מ דנאמן וא"כ הכא נמי נאמן אם אומר כבר הנחתי לך מזונות או אמרתי צאי ואם כן אם לא פסקו לה ב"ד ולותה אם בא ואמר צאי ר"ל שהיה לך להתפרנס ממעשה ידיך דרשאי ואכתי דין הראשון לדינא קאי אעפ"י שאין גירסת הרי"ף כן ולע"ד לא ידעתי מי דחקו להר"ן ז"ל לפ' דברי הרי"ף כן ולא כמו שכתבתי ועוד קשה לי דאדרבא ל' רשאי דקאמר משמע דהשתא הוא רשאי לומר כן ואי כדברי הר"ן ז"ל הול"ל נאמן וכן הוכיח הרא"ש בפסקיו ע"ש וצ"ע ועוד ק"ל האי כדבריו הו"ל להרי"ף לומר גם כן דנאמן ובשבועה כמו גבי הנחתי לך מזונות שכתב דנאמן ובשבועה ואמאי סתם הכא וכתב רשאי ולא הודיע לנו אם נאמן אפי' בלא שבו' אלא עכ"ל שהעיקר כמ"ש לדעת הרי"ף וכמ"ש הר"ן ז"ל בתחי' דבריו

עוד יש לדקדק בדברי הר"ן ז"ל במה שסיים בסוף דבריו וז"ל חולקים על מה שכת' ואומרים דכל שלותה אינו נאמן לומר פסקתי לה מזונות ולא אמרתי לה צאי וכו' דלותה הרי היא כפסקו לה ב"ד ששוב אין הבעל נאמן וכ"ש לדעת הרמב"ם שהוא משוה לותה לפסקו לה ב"ד לענין שאינו מחשב עמה על מעשה ידיה וכו' עכ"ל ודבריו תמוהים עד מאד דהיאך כת' כן לדעת הרמב"ם הרי הרמב"ם עצמו פי"ב מה"א כת' להדיא דאפילו פסקו לה ב"ד דוקא אם מכרו ונתנו לה אז אפילו אם טען הנחתי אינו נאמן אלא היא נשבעת אבל אם לותה הוא נשבע הסת ונפטר עכ"ל: וא"כ איך כתב כן לדעת הרמב"ם ז"ל וכן תמה עליו הרב קמ"ר שם ונראה לישב דכל זה הוא לשון היש חולקים וכוונתם לומר דכ"ש לדעת הרמב"ם דכן צריך להיות הדין אף עפ"י שאין דעת הרמב"ם כן וכן מדוקדק ממה שדקדקו בדבריהם וכתבו שהוא משוה לותה לפסקו לה ב"ד לענין שאינו יכול לחשב וכו' דהכוונה דלהרמב"ם דוקא לענין זה משוה אותם ומה שכתבו וכ"ש לדעת הרמב"ם הוא שצריך להיות הדין כן וכל זה עד ואינו מחוור הוא לשון הי"מ וכתב הר"ן ז"ל על דבריהם ואינו מחוור. איך שיהיה דעת הרי"ף ז"ל אפשר כדעת הרא"ש דאם לותה ולא פסקו לה ב"ד אין לה כלום אם אמר לה צאי ר"ל שהיה לך לצאת וכו'

אמנם דעת רמב"ם ז"ל לפי מה שכת' הרב המגיד בפי"ב מה"א דין י"ט אינו כן שהרי כ' הרמב"ם ז"ל וז"ל אם הלך בעלה ולות' ואכלה כשיבוא חייב לשלם עכ"ל. וכתב הה"מ וז"ל נראה מדברי רבינו אפי' בלותה אין מחשבין עמה על מעשה ידיה אלא פורע הקפותיה וכ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל עכ"ל. וא"כ לפי"ז אינו יכול לומר עכשיו היה לה להתפרנס ממעשה ידיה וזה יצא לו מדברי הרמב"ם שכתב קודם לדין זה כשבאין ב"ד לפסוק לה מזונות אין מחשבין על מעשי ידיה עכ"ל. וכאן כתב דחייב לשלם סתם משמע דאפילו טען היה לה להתפרנס ממעשי ידיה אין שומעין לו ואעפ"י שיש לדוחה לדחות שאין מדברי הרמב"ם ראיה כמ"ש הד"מ מ"מ מי הוא זה שיש בידו לדחות דברי אבות העולם הה"מ והר"ן ז"ל שכך הבינו בדעת הרמב"ם ז"ל דכל שלותה חייב לשלם ודינה כמו שפסקה לה ב"ד שוה

אמנם מה שיש לנו לעמוד בדברי הה"מ ז"ל הוא במ"ש וז"ל וכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל והוא תמוה לענ"ד שהרי מבואר בתשובת הרשב"א ח"א סימן תקפ"ד וח"ב סימן קמ"ב להפך שהרי כתב וז"ל בח"א ועוד תניא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות והוא אומר צאי מעשה ידיך במזונותיך כלומר צאי מי שראוי שתעשה ממעשה ידיך ואני אשלם המותר וכו' עכ"ל משמע מדבריו שאפי' לותה יכול לומר צאי וכו' והוא הפך דברי הרמב"ם ז"ל לפי מ"ש הה"מ וכ"כ בח"ב סימן קמ"ב אמנם אחר העיון בינותי בדברי הרשב"א הנז' וראיתי דהרשב"א ס"ל כדעת הרמב"ם וכמ"ש הה"מ ז"ל והוא דכוונת הרשב"א במ"ש צאי מה שראוי שתעשי ואני אשלם המותר ר"ל שכך אמר לה הוא כשהלך ומ"ה אינו חייב לשלם וראיה לזה מדאמ' הרשב"א ז"ל לטעם דכיון דאין אנו יודעי' שלא הספיקו מעשה ידיה מ"ה פטור ואם איתא דאפי' שלא הספיקו ולותה יכול לומר צאי ר"ל היה לך לצאת א"כ ל"ל להרשב"א טעם זה ת"ל דאפילו ודאי לא הספיקו ולותה יכול לומר צאי אלא ודאי כדעת הרמב"ם ס"ל וזה נלע"ד ברור ודו"ק המורם מכל האמור דלדעת הרמב"ם והרשב"א והרמב"ן ז"ל דאם לותה בעדים דינה שוה לפסקו לה ב"ד והנה מרן בב"י הביא דברי הה"מ והר"ן ובשלחנו הטהור פסק כהרמב"ם ז"ל א"כ זכינו לדין דאפילו לותה בעדים אינו יכול לומר צאי ר"ל היה לך לצאת ואפילו שמעשה ידיה מספיקין וכדעת הרמב"ם ז"ל

ומעתה אני תמיה על מ"ש מרן ז"ל בתשו' אה"ע סימן ח' מדיני גביית כתו' שכתב וז"ל אפי' לותה בעדים אם היה או' הבעל