מר ואהלות שב

לעשות מעשה ולהוציא מיד הבעל המוחזק ולדידי בין להלכה בין למעשה אין להוציא מיד המוחזק בשום אופן וכדכתיבנא לעיל

נאום אבי"ע הנז"ל ס"ט

שאלה י"ג

ראובן נשא אשה בדמשק והתנית עמו שלא יוציאנה חוץ לעירה ויהי אחרי ימים אחר שנשאם בקש לשוב לשכון בארצו אר"ץ יע"א ולא רצתה אשתו לבא עמו באומרה כי כן התנית עמו שלא יוציאנה חוץ לעירה ולמאי דביני ביני הלך ראובן הנז' לאר"ץ יע"א והניח את אשתו ויהי אחרי זמן מה שלח אביה לתובעו לבא אצלה וליתן לה שאר כסות ולא השיבו כלום כ"א בדחיות יום אחר יום ובכל חו' היה אביה כותב לו והיה דוחה אותו והן עתה שלח לבקש מבעלה מזונות שנים שעברו הן בהיותה היא בביתה הן מה שישבה אצל אביה וזנה ופירנסה וראובן הנז' טוען שאינו חייב ליתן כי משנה ערוכה היא עמד וזן את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי ואם בשביל שלותה לא היה להם להלותה באופן שאינו רוצה ליתן כלום ונפ' לשאול הגיעה כיצד הדין נותן ושכמ"ה

תשובה דבר זה נפתח בגדולים. רבנן תקיפי אשר בבית ה' שתולים . ועילא מינייהו הרב הגדול. מעוז ומגדול הוא אבינו מלכנו נר"ו. ועליו יציץ נזרו. ואם כן מה אני אערוך שיחה. מאן מועיל בר נפחא. גברא דמכתת שיעוריה. . וכד קרי לה מאי קרי. אמנם זאת אשיב תורה היא וללמוד אני צריך. גברא קטינא חריך. וגם יד השואל היתה עלי מאה פצר"י זיל קרי. ובהרמנותא דאבי"מלך נר"ו קא אתינא ללקט באומר"ים לפי קוצר דעתי. מה שתעלה מצודתי. ואל אמת ינחני בדרך אמת לכוין שמעתא אליב' דהילכת' כיר"א. ואען ואומר דעיקרן של דברים ושורשם פתוח בפ' שני דייני גזירות דף ק"ו ע"א אתמר בגמרא רב אמר פוסקים מזונות לאשת איש ושמואל אמר אין פוסקים בשמעו בו שמת כ"ע ל"פ וכו' מ"ט רב זביד אמר וכו' ר"פ אמר וכו' איכא בינייהו גדולה ולא ספקא וכו' עד סוף הסוגייא עש"ב. וכדי לברר וללבן כל הדיעות בסוגיא הלזו צריכים לברר כל אחד דעתו

והנה דעת רש"י ז"ל נראה דס"ל דאפילו ספקא לגמרי אינו יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך אלא אם כן קבלה והוא ממ"ש וז"ל קטנה וספקא חיישינן שמא אמר לה צאי מעשי ידיך וקבלה ע"כ. הרי דס"ל דבעי' קבלה גם מלשון שאחריו גם כן נראה הכי והוא בד"ה איכא בינייהו וכו'. וכן ראיתי בהגהות אשירי שכתבו שדעת רש"י כן ובודאי כוונתם ממ"ש. ולפי"ז יש לתמוה מהך ברייתא דלקמן ואם בא ואמר צאי מעשה ידיך רשאי והא לדעת רש"י ז"ל אפילו ספקא בעינן קבלה ולזה י"ל דס"ל לרש"י דשאני אם לותה דיכול לומר צאי מעשה ידיך והוא משום דאי לא הוו מלוים לה היתה דוחקת עצמה ומתפרנסת ממעשה ידיה ולא תבא לב"ד ומ"ה רשאי לומר לה צאי מעשה ידיך וכו' וכן חילקו התוספות ז"ל בין היכא דקאי הוא ועדיין לא לותה ובין היכא שלותה שהרי כתבו בד"ה חיישינן וז"ל וקבלה עליה ופטרתו בכך אף על גב דהשתא לא ספקא עכ"ל . וכוונתם ברורה לומר דודאי השתא כשבאה לב"ד לאו ספקא לגמרי דאי ספקא לימרו ב"ד צאי וכו' וכמ"ש בדיבור שאחר זה ומ"ה חיישינן שמא אמר לה וקבלה דאי לא קבלה כיון דלא ספקא השתא אינו רשאי ומ"ה בעינן קבלה. ( ועיין בח"ה מהרש"א ז"ל שכ' קרוב לזה ( ובד"ה ואם אמר לא צאי כתבו וז"ל כלומר אם לותא לא אפרע דאם לא היו מלוים לה לה היתה באה לב"ד ודוחקת עצמה ומתפרנסת ובודאי כוונתם ברורה לומר דשאני אם כבר לותה וכן כשבעלה או ב"ד רוצים ליתן לה מזונות דכשלותה גרע כוחה ואם כן גם רש"י ז"ל יחלק הכי אלא שרש"י ז"ל סובר דאפילו ספקה בעי קבלה ולהתוספות ז"ל אי ספקא לא בעי קבלה

אמנם מה שיש לתמוה על רש"י ז"ל והוא מהא דפרק המדיר דאמרינן שם המדיר את אשתו יעמיד פרנס ומוקי בגמרא כשאמר צאי מעשה ידיך ובדלא ספקא אבל אי ספקא יכול לומר לה צאי וכו' וגם מהא דפר' קמא דגיטין די"ב ע"א משמע להדיא הפך דעת רש"י ז"ל וכמו שהביאו ההגה"א עצמם לכן נלע"ד דגם רש"י ז"ל ס"ל דאם ספקא לא בעי' קבלה אלא אפי' בע"כ יכול לומר לה צאי מעשה ידיך והא דכתב רש"י ז"ל חיישינן שמא אמר לה וקבלה הוא משום דלרב פפא סתם אשה קאמרי' דאין פוסקים לשמואל ואף על גב דלא ספקא ומ"ה בעינן קבלה ואף על גב דאח"כ אמרינן איכא בינייהו קטנה וספקא גדולה ולא ספקא וכו' משמע דלרב פפא גדולה ולא ספק' פוסקין כן לשמואל מ"מ רש"י ז"ל לא כתב כן אלא למאי דס"ד דרב פפא סתם קאמר ואפילו לא ספקא קאמר שמואל אין פוסקים ומ"ה כשכתב אח"כ קטנה וספקא לא כתב רש"י ז"ל וקיבלה עליה אלא כתב דאיכא למימר צאי וכו' משמע אפילו בע"כ זהו נלע"ד בדעת רש"י ז"ל ומה שהביאו ההגהות ראיה מפרק מציאת האשה לרש"י לא ראיתי שום ראיה מפרק מציאת האשה כלל גם מה שהביאו ההגהות ראיה ל לדבריהם מהא דגיטין אין משם ראיה כלל לפי מה שחילקו התוס' הבאנו דבריהם לעיל בין היכא שלותה