מר ואהלות רצח

לעצמו ולא ליורשיו אבל הכא גבי מעשר בההיא דדקל וכו' אינו משום יתור הלשון אלא משום דהתנאי אינו מועיל אלא אם כן שייר מקום אמרינן שיורי שייר מקום והברייתא אשמעינן דכל תנאי שאינו מעלה ואינו מוריד אלא אם כן שייר מקום אמרינן שיורי שייר לעצמו זהו כוונת רשב"ם. ואם כן ע"כ מ"ש לעיל דכיון דמשום יתור לשון הוא דאמרינן דשייר מקום מעשר די לנו אי אהני יתורא למה שפי' דהיינו לעצמו אינו מדוקדק כ"כ לשונו דלאו משום יתור לשון דייקינן גבי מעשר אלא משום דהתנאי אינו :מועיל ואין אדם מתנה בחנם דרוצה הוא בקיום התנאי ולדעת כן מכר שיקנה המעשר הילכך שייר בידו קרקע הראוי לגדל המעשר וכמבואר כ"ז ברשב"ם אבל הי"מ שהביא דיתור לשון דע"מ וכו' היא ממ"ש כההיא דדיוטא דלא היה צריך לומר וכו' וכן כאן הו"ל חוץ מפירותיו ולמה האריך לומר ע"מ וכו' כי זהו יתור לשון באופן דכל כוונת הר' החבי"ב ז"ל דבתחילה הביא לשון הב"י שכתב לשון רשב"ם ואית דמפרשי יתור לשון דע"מ וסתר דבריהם רשב"ם דלאו משום יתור לשון דע"מ אלא משום דהתנאי מועיל ועל זה קאמר אבל שם בברייתא וכו' כתב רשב"ם וכיון דמשום יתור לשון הוא דאמרינן דשייר וכו'. . ובאמת דאינו מדוקדק שפיר לשון זה דלאו מחמת יתור לשון אלא מחמת שאין התנאי מועיל וסמך רשב"ם אדבריו דלקמן אבל בכאן אינם מדוקדקי' כ"כ וכל כונת הרב החבי"ב באבל וכו' לומר דלשון רשב"ם בברייתא אינו מדוקדק יפה באומרו משום יתור דמעיקרא אינו מועיל הול"ל וזה דקדוק קל מאד שודאי סמך על מה שמפרש אחר כך ומשו"ה קאי באבל ולא הקשה בכח ומהתימה מהק"א שלקח הדברים כפשטן גם מ"ש לדחות קושית הרמב"ן מעל רשב"ם משו' שרשב"ם גופיה בההיא דדקל ל"א וכו' ומעת' ל"ק על רשב"ם וכו' דלפי מאי דגריס לשם וכו' ע"כ. דבריו תמוהין דכוונת הרמב"ן ז"ל בקושיתו לומר שהנסח' האמתית הוא כגי' דידן שכתוב כל המשייר לעצמו בעין יפה הוא משייר ושפיר ידע דרשב"ם גריס גי' אחרות ולא נראו בעיני הרמב"ן ז"ל שהרי בפ' מ"ש שכתב על דברי רשב"ם וז"ל ולא ידעתי מי הזקיקו לרשב"ם לערבב את השיטה ולפ' דאמתני' קאי שהרי כל פי' רשב"ם שם לא זכו בעיניו ומ"ש דלא ירד לדעת מהרש"ך וכו' וצ"ע הנה כבר קדמך הרב שמחת יו"ט שהקשה על דברי מהרש"ך מדברי התוספו' ומדברי הרשב"א דמבואר להדיא דלא כמהרש"ך ואתמהא שדברי ה' שמחת יו"ט ז"ל הביאם כבודו באורך ואם כן מה חידש בקו' זו יותר ממנו שהרי כתב ומה שרצה לתרץ מהריט"א לדברי מהרש"ך שהם כדעת מהר"ם וכו' ולא ידעתי מאי קא מתרץ וכו' כוונת מהריט"א לומר שהב"י הבין דמהר"ם הפך דברי התו' וא"כ גם מהרש"ך ס"ל הכי דמהר"ם חולק על התו' לאפוקי ס' הב"ח שכתב שגם מהר"ם מודה להתו' וכיון שמהר"ם חולק אם כן שפיר כתב מהרש"ך טעם דשכירות שהיתה לק' שנה לצאת חובת ידי מהר"ם למימרא דנ"ד דמהרש"ך כ"ע מודו בו ומ"ש דהא מרן בעצמו כ' לאפוקי סברת מהר"ם הרי דלא ס"ל כמהר"ם ל"ק מידי דמהרש"ך אינו מחוייב לפסוק כמו שפוסק מרן אלא מהרש"ך ס"ל כדעת מרן דס"ל דמהר"ם חולק על התו' וכתב נדונו שם שהוא אליבא דכ"ע גם מה שתי' קו' מהרי"ט מעל הרשב"א בתשובה למ"ש בפרק מי שהיה נשוי דתרווייהו היה הפיטור ע"י הנאה וכו' והיורשים הם עשירים מצד עצמם וכו' ע"כ. לא ידעתי איך ניתרצה בזה קו' מהרי"ט מעל הרשב"א דבתשובה כתב דפטורים היורשים מצד שכבר נפטרו מחיי אביהם ובפרק מש"ן דבפטור המס אמרי' לי ולא ליורשי דמשמע דאותן נכסים שפטרו כבר לאביהם דוקא פטרו ולא ליורשים ואם בתרווייהו קבלו הנאה למה כתב לו ולא ליורשיו ואם על הנכסים שיש להם זה אינו בסוג לי ולא ליורשי ואיך כתב הרשב"א לי ולא ליורשי דאם הם עשירים אפילו בחיי אבוהון ופטרו לו מחוייבים על ממונם

גם מ"ש וסיים ה' החבי"ב וכו' הרי נראה דהשבועה עדיפא מחיוב ע"כ ליתא דמה שכתב הרב החבי"ב דהשעבוד מחמת עצמו לא חל וכו' אין הכונה שנשתעבד בלשון חיוב דאם נשתעבד בלשון חיוב וקאמר דאני מחייב עצמי הא ודאי דאפילו הרב החבי"ב מודה דנשתעבד וחל השיעבוד עליו וכמבואר בתשובה שהביא אחר כך אלא כוונת הרב החבי"ב במ"ש דהשיעבוד מחמת עצמו לא חל היינו רוצה לומר. שנשתעבד בקנין לתת מחצית הריוח דקי"ל דאין אדם מקנה דשב"ל והקנין אינו מועיל אלא השבועה דוקא אבל במחייב עצמו דהיינו ששעבד עצמו בלשון וקנו מידו על זה החיוב כולי עלמא מודו דנתחייב אף בדבר שלב"ל. ואם כן היכי כתב שהשבועה עדיפא מחיוב

גם מה שהביא ראיה שמצינו למרן בסימן ר"ט וכו' וכתב בסימן ס' דאם נתחייב בלשון חיוב חייב וכתבו הפוסקים דאפילו אם נאמר שהוא מחלוקת אם נשבע חייב לקיים מכח שבועתו וכו' ע"כ. אינה ראיה דלמ"ד דחיוב אינו מועיל לדשב"ל והוי עדיין במקנה דשב"ל מכל מקום אם נשבע חייב מכח שצריך לקיים שבועתו אבל השבועה אינה עושה קנין אבל חייב לקיים מכח השבועה דוקא ונ"מ טובא דאם מת אין היורשים חייבים לקיים שבועתו וגם אין יורדים לנכסיו וגם אם עבר והתיר שבועתו פקע חיובא מה שאין כן לדידן דקי"ל דאדם מתחייב בדשב"ל משום שהחיוב שחייב עצמו איתיה בעולם ולא הוי כמקנה דשב"ל ואם כן החיוב עושה קנין ואפילו מת המתחייב יורשים חייבים וגם יורדין לנכסיו כדין קנין גמור דעלמא ואם כן לא מיבעיא דליכא ראיה דהשבועה עדיפא מחיוב אלא אדרבא איפכא משמע דהחיוב עדיף משבועה דהחיוב עושה קנין ושבועה אינה עושה קנין. עוד כתב דאפילו את"ל דנדון דידן דמיא לההיא דמת אחד מן השותפים מכל מקום אם יש