מר ואהלות רצו

ששייר מקום להדיא בקרקע ושייר מידי לגמרי דבזה יורשים אחריו א"כ אף בכה"ג אפי' לגבי מעשר שהיא טובת הנאה אם שייר בפי' ואמר ע"מ שמקום מעשר שלי דזכו בה היורשים כיון שהזכיר מקום בקרקע בשיורו הוי כדבר מסויים וכדמשמע בדברי הנ"י וכמו שכן דקדק מדבריו הרפמ"א שם אלא דכוונת הרמ"ה דלא הזכיר להדיא מקום בקרקע בשיורו אלא דאנו דנין כן מכח דלעצמו בעין יפה הוא משייר ואפי' הכי ס"ל להרמ"ה דאף בכה"ג אם שייר מידי לגמרי כגון פירות דקל לעצמו יורשים בניו אחריו וזה דלא כהרמב"ן והרשב"א והטור דס"ל דכל שזוכה מחמת דלעצמו בעין יפה הוא משייר לא זכו יורשיו אחריו ומה"ט גופיה לא רצה הכ"מ לתרץ בעד הרמב"ם על פי מ"ש הרמ"ה ולעשות הרמב"ם הפך כל הני רבוותא שזכרתי. ומה שהקשה עוד הפוסק הי"ו על המח"א מדברי הריב"ש מההיא שכתב ע"מ שדיוטא העליונה שלי דאפ"ה מבואר דאמרינן דיורשיו בכלל לק"מ דהא מבואר בהריב"ש ז"ל טעמא דכיון דשייר דבר ידוע ומפורסם וכו' שהרי הוא כאילו לא . נכנס כלל המשוייר בכלל המכירה אלא כל א' חלוק לעצמו המכור לבד והמשוייר לבד משו"ה אעפ"י שאמר ע"מ שהוא שלי זכו יורשיו אחריו דבכה"ג לא אמרי' לי ולא ליורשו מה שאין כן. בההיא דשייר פירות שהוא דבר שאינו מסויי' כההיא דבן לוי אז אם אמר לי כוונתו לעצמו ולא ליורשיו דבכה"ג קאמר המח"א דאם היה בתנאי לי ולא ליורשי משמע ג"כ וכמבואר ג"כ בדברי הרמב"ן ז"ל אבל אם אמר חוץ מפירותיו ולא אמר לי זכו היורשים וכבר המ"א תבריה לגזיזיה מל' הטור דמבואר ממנו דאפילו אם אמר חוץ מפירותיו כיון דלא זכי אלא מכח דמה ששייר לעצמו בעין יפה הוא משייר לא אהני אלא לעצמו ולא ליורשיו ומה שהקשה הב"י אדברי הרשב"א דלמה לא אמרינן בעין יפה הוא משייר גם לבניו וכו' עפ"י דברי הרמ"ה שהביא הפוסק מתורץ שפיר ובלא"ה ג"כ מתורץ עפ"י דברי הר' שי למורא ומהר"ש הלוי שכתבו דההיא דמעשר שאני ע"ש באורך. ועל מה שעמד בדברי הראנ"ח והכנה"ג בס' קרבן אשה עי"ע וכתב הפוסק הנז' ול"ן לפ' דברי הראנ"ח וכו' אין זה פי' דהא לגבי הב' שנים האחרות שנתנה רשות לדור בהם ועדין שמעון לא דר בהם ומת קודם שזכה בהם יש סבר' לומר דאדרבא לא זכו היורשים משום דקי"ל לי ולא ליורשי ומ"ש יש סברא לומר שיזכו בניו אחריו זכות שכבר זכה בו סברא הזאת אינה אלא אם מת תוך הב' שנים הראשונים שכבר זכה בהם ודומה למי שהשכיר לזמן ומת תוך הזמן שיורשיו יורשים זכותו לכל הפוסקים זולתי למהרש"ך שהוא יחיד בס' זו נגד כל הפוסקים אבל הב' שנים האחרות שעדין לא זכה בהם אדרבא הס' נותנת שאין יורשיו יורשים זכות זה דקי"ל לי ולא ליורשי. ועוד אפילו לשיטתיה היכי כתב דנפל הספק בעיקר זכותו ומאי נ"מ בזה כיון דסוף סוף לעצמו זוכה בפשיטות דלעצמו בעין יפה הוא משייר ועוד דהספק שנפל בעיקר הזכייה משום דהוי כדשב"ל וכיון דלעצמו בעין יפה הוא משייר הו"ל כאילו הזכיר מקום דהוי דשב"ל וליכא ספיקא כלל עוד בזכייתו ועוד דכל קושיית הרב ק"א דמה הוקשה לו מדברי הריב"ש וכו' והיכי כתב הכנה"ג דבנדון הריב"ש בתנאי ששייר לעצמו דכל לגבי דידיה בעין יפה הוא משייר אדרבא טעם זה יועיל להיות יורשיו יורשים זכותו לא להפך ואלו הקו' לא תי' הפוסק מידי אבל הנ"ל בפשיטות בזה כפי שטח הלשון והבנתו כך הוא ונפל ט"ס בד בדפוס וכצ"ל גם הריב"ש וכו' ולא ליורשיו אף עפ"י שמהר"י ווייל חולק עליו יש לחלק בין נדון שלנו לנדון הריב"ש דנדון הריב"ש בתנאי ששייר לעצמו דכל לגבי נפשיה בעין יפה הוא משייר ור"ל דמש"ה נחלק עליו מהרי"ו אבל בנדון שלנו אם זכה ליורשיו אם לאו גם מהרי"ו מודה דלא זכו היורשים באופן דמ"ש הרב החבי"ב גם מהרי"ו חולק על הריב"ש צריכה להיות לעיל בתחלת הלשון וזה ט"ס הניכר לעין כל והראיה שגם לעיל העתיק הרב החבי"ב דברי הריב"ש. וכתב משמו דהדין עם לוי ואדרבא שם מבואר להפך ומוכרח שט"ס נפל וצ"ל אין הדין עם לוי באופן דלשון הכנה"ג מוכרח הדבר מעצמו שט"ס נפל בספרים דאל"ה אין קשר והבנה בלשונו ומ"ש הפוסק על ס' הק"א דאיך אפשר לומר דאסיק מהראנ"ח כדעת מהרי"ו דס"ל דלא שנא ירושה וכו' דלו וליורשיו דא"כ מה יענה בההיא דבן לוי דמוכח מינה דלי ולא ליורשי עד כאן

והרואה יראה דמהראנ"ח מסתפק בדעת מהרי"ז והיינו שכת' בל' ואפשר ור"ל דאפילו את"ל דמהרי"ו משוה ירושה למכר ומישב איזה ישוב לההיא דבן לוי מ"מ בנ"ד יודה גם מ"ש הפוסק נר"ו במה שהקשה הרב שמחת יום טוב על הראנ"ח מההיא דספר חזה התנופה וכו' דיש לחלק דהתם שאני וכו' דירה בבית היא ותשמישה וכיון שקנה הבית לגמרי לפי שהוא דבר מסויים זוכה גם בתשמיש לזרעו אחריו והוי כמו מכר אילן עם פירותיו ע"כ. ותמהני עליו בזה דהא משנה ערוכה שנינו דאם מכר לו בית לא מכר תשמישיו ואין תשמיש הבור והחצר בכלל המכר או הנתינה ואם כן בשלמא אם מכר לו הבית עם תשמישיו ניחא אבל הכא לא היתה הנתינה אלא לחדד ולא הזכיר. תשמיש עמו ובתשמיש החצר והבור נתן רשות לשמעון ואשתו ובודאי שנתינת החדר לדור בו זוכים בניו אחריו אבל הרשות שנתן אחר כך לתשמישי החצר הוא דבר שאינו מסויים והיה מורישו לבניו אילולי שכתוב האי לישנא דשמעון ואשתו גם מה שהקשה הפוסק מההיא שכתב הרמב"ם בההיא דבן לוי שאמר ע"מ שהמעשר שלי לעולם ואפ"ה לא זכו בניו. אחריו ותיר' משום דאמר שלי שהיא מיותרת וכו' וסיים וכ' דזה דוחק דא"כ הו"ל לרבי' למינקט רבותא ע"כ דברים אלו אינם מובנים דהא נקט רבי' רבותא שאמר ע"מ שהמעשר שלי ואפ"ה לא זכו בניו