מר ואהלות רצב

כמה שנים ואח"כ מת השוכר ובאו יורשיו לדור בפחות כשיעור שהיה אביהם נותן והוא אומר לא פטרתי שלא יתן כשיעור שנתחייב לי אלא לאביכם אבל לכם איני רוצה לפוטרכם אלא שתתנו כשיעור הראשון שנתחייב לי אביכם דאף דבאמת איני יכול להפטר מחיוב שנתחייבתי להשכיר לאביכם וגם אתם ירשתם מקומו כדקי"ל בדין דהבנים יורשים השכירות מ"מ בשטר השני שפטרתי דוקא לאביכם ולא לכם אלא שלא מצאתי דין זה מפורש בפוסקים. וראיתי לו עוד שם שכתב עפ"י הנחתו דפי' פיטור ממס תי' לההיא שכתב הריטב"א דבפיטור הנכסים מן המס נפטרו גם היורשים ובפ' מ"ש נשוי כ' דבפיטור המס לו ולא ליורשיו ותי' דמ"ש בתשובה מיירי שפטרו אותו ע"י הנאה שקבלו ממנו ומשו"ה נפטרו גם הנכסים אבל בפ' מ"ש נשוי מיירי שפטרו אותו בחנם ע"כ ולעד"ן שזה דוחק לומ' שפטרו אותו בחנם וכי בשופטני עסקינן ואי משום שאין לי כ"כ נכסים זה לא מיקרי פיטור ודי משום כדי שיבוא לדור אצלם אין לך הנאה גדולה מזה לכן נראה לי דלעולם דבין מ"ש בפ' מ"ש נשוי ובין ההיא שכתב בתשו' תרווייהו מיירי שקבלו ממנו הנאה אלא שחילוק יש ביניהם דאם ירשו אותם נכסים עצמם כיון שהציבור קבלו הנאה על אותן נכסים ופטרו אותם ודאי שגם יורשיו כמוהו והכי דייק בלישניה שכתב דהתם שאני שהוא פיטור נכסים ונתקבלו שכר על אותן נכסים אבל אם פטרו לאדם א' ע"י הנאה שקבלו ממנו ומת והיורשים יש להם נכסי' מצד עצמן ואותן נכסים שירשו כבר נאבדו על כיוצא בזה כתב שלי ולא ליורשי או אפשר דההיא דפ' מ"ש נשוי מיירי שפטרו אותו מכרג' דמלכ' שהוא אקרקפתא דגברי כי ודאי לא נתחייבו אלא לו ולא ליורשיו אבל ההיא שכתב בתשובה מיירי שפטרו אותו על ממונו וכיון שנפטר ממונו גם היורשים נפטרו אחריו

עוד ראיתי להרב הנזכר שתירץ לההיא דהריטב"א שצריך לחלק או כחילוק הרב מח"א דיש לחלק בין מתחייב בדבר קצוב כגון אני חייב לך מנה דבכה"ג לו וליורשיו קאמר ובן מתחייב כדש"ק כגון מתחייב ליתן בכל שנה דהכא בפ' מש"נ במתחייב בדבר שא"ק ע"ש ואני הדל לא הבנתי את דבריו דאיך אפשר לומר דההיא דפ' מש"נ מיירי בדבר ש"ק והרי כתב שם הריטב"א להדיא אבל במתחייב לתת לחבירו כו"ך לשנה לו ולא ליורשיו קאמר וכזה יש לתמוה על המח"א שיצא לחלק דאם נתחייב לתת לו מנה בכל שנה עד ה' שנים לו וליורשיו במשמע ואפשר לומר דהריטב"א מיירי שקצב לו המעות ולא קצב לו השנים והוי כמו דבר שא"ק אבל אם קצב לו השנים והמעות אז הוי דבר קצוב ועמ"ש לעיל משם ה' בני אברהם שכתב דמהרש"ך נראה דפליג ונדון מהרש"ך היה שראובן היה גבאי הקדש שהשכיר בית א' לשמעון עד ק' שנה ונפטר ש' והגבאי היה תובע הבית באומרו שלשמעון השכיר ולא ליורשיו ופסק שם הרב כיון דהשכירו עד ק' שנה מוכחא מילתא דלו וליורשיו השכיר שהרי אי אפשר שיחיה ק' שנה מעת השכירות נראה דאי לאו האי טעמא אמרינן לו ולא ליורשיו השכיר ע"כ

ואני הדל לא זכיתי להבין דברי מהרש"ך דהרואה יראה דדין פשוט הוא דאם השכיר בית א' לחבירו היורש קם כמוהו וכן מצינו להרשב"א ח"א סימן אלף כ"ח שכת' כן משם הראב"ד וכן כתבו התו' בפ' חזקת דף נ"א ומהתימה ממהרשד"ם ח"מ סימן קט"ו שהביא דברי הראב"ד והרשב"א ולא זכר שם שגם התו' כתבו כן וכתב שם מהרשד"ם שגם רבי' יואל הכי ס"ל ומעתה דברי מהרש"ך הם הפך דברי התו' ור"ת והרשב"א והראב"ד ורבי' יואל וגם הפמ"א בסימן זה הקשה עליו שדבריו הם הפך דברי הרמב"ם. ומה שרצה לתרץ דבריו מהריט"א שהוא כדעת מהר"ם שהביא בב"י עדיין הדבר ק' דהא מרן בעצמו כתב שכן כתב הראב"ד והרשב"א והתו' ולאפוקי דעת מהר"ם ואיך יניח סברת רבים ועצומים ויתפוס ס' יחיד ומעתה מצינו סעד וסמך לס' מהרימ"ט שמצינו גבי שכירות דלי ואפי' ליורשי ואפשר לו' הטעם גבי שכירות משום שהיה הענין בלשון חיוב כס' מהרימ"ט

וכן מצאתי להרב נאמן שמואל סימן ק"ח שסבר לה מר כ כדעת מהרי"ט שכל שהוא בלשון חיוב מתחייב אף ליורשיו וכן הוכיח מדברי הרשב"א שהובאו ביתה יוסף סימן רמ"ח וסיים וכן מוכיחים דברי כל הפוסקים ומהרי"א בס' קהלת יעקב דף קמ"ח כתב בשם הרשב"א ח"ב סימן ש"א וז"ל פלוגתא דרשב"ג ורבנן היי' דוק' בדברים שאינן באים דרך מתנה ומכירה אלא דרך תנאי או האמנה שאדם בוטח ומפקיד ומאמין אצל א' ואין מאמין ומפקיד אצל אחר ובעניינים אלו אין לומר מה שעשה עם האב יעשה עם הבן וזוהי משנתנו דפ' הכותב נדר ושבועה אין לי עליך וכו' אבל האומר לחבירו שדה זו נתונה לך ע"מ שתתן ר' זוז ומת המקבל בניו של המקבל נותנים שלא היתה ההקפדה שיתן הוא אלא שינתנו וכל כיוצא בזה שכל מה שזכה הזוכה בין במתנה בין במכר זכו יורשיו אחריו והיורש קם תחת מורישו לנחול כל אשר לו בלא תנאי עכ"ל

הרי להדיא ראיה גדולה לנ"ד דהוא מתנה כיון שזכה הזוכה מורישה לבניו אחריו אותו זכות ועיין להפמ"א ח"א סימן ס"ט וח"ב סימן א' שגם הוא בהסכמה עלה כס' מהרימ"ט שכל שהוא בלשון חיוב מתחייב אף ליורשיו אחריו. ונראה דבנ"ד אף אם אינו כתוב בלשון חיוב אלא שקבל על עצמו בשבועה לחלוק עם דודו אעפ"כ השבועה עדיפא מחיוב וראיה לזה ממה שמצינו למרן בסימן ד"ט שכת' שהמוכר דשב"ל או שאינו ברשותו דלא קנה ויכול כל אחד מהם לחזור בו: