מר ואהלות רצ

שום חולק ולא חש להזכירו ולהכריע כהרמב"ן דכל כי האי הו"ל להריב"ש לאודעי ואי משום דהרמב"ן דח' לדברי רשב"ם אפי' הכי הוא ליה למיחש לדבריו ובפרט שכבר כתבנו דרשב"ם לא גריס כגי' הרמב"ן והתם נמי משום יתור לשון הוא וכת' עוד ה' התנא ומה שדימה נדון זה לההיא דאם אמר לי ולבני וכו' דמשמע דסתמא אין בנו בכלל וה"ה גבי לוקח איכא לחלק ולומר דהתם כיון דזכה הוא כל ימי חייו דין הוא דהבא מכחו יהיה כמוהו משא"כ גבי יורשים דסתמא לדידיה שייר ולא ליורשיו עכ"ל. ולעד"ן דחילוק זו אפ' לדקדקו מדברי הרמב"ם ממ"ש בפ' כ"ג מה' מכירה מכר אילן לא' ופירותיו לאחר לא שייר מקום הפירות ואין לאחר כלום אבל מכר אילן ושייר פירותיו לעצמו הרי שייר מקום הפירות אעפ"י שלא פי' דלגבי דידיה בעין יפה הוא משייר ואם איתא לדעת הריב"ש דאם מכר אילן לא' ושייר פירותיו לעצמו וזכה בהם אם רצה למוכרם אחר שזכה אינם מכורים א"כ הו"ל לרבי' לאשמעינן רבותא דאפי' אחר שזכה בהם אין יכול למוכרם וממילא משמע דלעצמו זכה בהם אלא שלאחר אינו יכול למוכרם ואפ' דעכ"פ צריך להודיענו תחיל' דין דלעצמו וליתן . טעם משום דכל לגבי דידיה בעין יפה הוא משייר אכן מדברי הרמב"ן עצמו בחי' לבתרא נראה כדעת הריב"ש דבין לוקח ובין בניו שוים שכת' על ההיא דדקל לא' ופירות לעצמו שאף על פי ששייר בגוף קנין גמור לפירות מיהו גוף ודאי דלוקח הוי כדקי"ל וכו' וכיון שכן הו"ל כתנאי לי ולא ליורשי משמע ע"ש

הרי מדבריו אלה נראה דהגוף ודאי דלוקח הוי וא"כ ודאי כיון שהגוף ללוקח אינו יכול למכרו לאחרים ואף שהוא כבר זכה בו יאמר הלוקח לא יש לך בו גוף כ"א תנאי בעלמ' וכיון שנתתי לך הפירות הרי קיימתי לך תנאך ונראה שזה דוחק אכן יש לדחות קצת דברי ה' התנא דהא בדבר שאינו מסויים דאמרינן דלא זכו בו יורשיו כולא אומדן דעתא הוא דהא אמרי' לגבי עצמו בעין יפה הוא משייר ואם כן הול"ל דיורשיו יורשים אותו זכות אלא דאמדינן דעתיה דאף דלגבי עצמו בעין יפה הוא משייר מ"מ אין כוונתו בשיור אלא לי דוקא ולא ליורשיו ומשו' הכי אין יורשיו יורשים אותו ואם כן גבי מכר נמי אמרינן דעתיה דלא שייר אלא כדי לאכול הפירות הוא עצמו אבל אם מכרן לאחר שאינו אוכל הפירות הוא עצמו אמדינן דעתיה דלא שייר. בזה ואפ' שהוא נהנה שהוא לוקח המעות מ"מ כששייר אין דעתו בשיור כ"א בעת אשר הוא אוכל הפירות דוקא אבל אם מכרן שאינו אוכל הפירות לא דאלת"ה אלא כל שנהנה במעו' דעתו אף בזה לשייר בעין יפה א"כ גם אם מכר הדקל לא' ופירות לאחר הו"ל כיון שנהנה שלקח המעות דמי הפירות דעתו בשיור אף בזה ואמאי אמרי' דאין לאחר כלום אלא ודאי נראה שדוקא לעצמו ממש דהיינו הנאת גופו בפירות אמרינן בעין יפה הוא משייר אבל לאחר בין לוקח ובין יורש שוין דלא. זכו ועל מה שסיים הרב התנא וכן ראיתי להרשב"א חזה הוית להרב הגדול מהר"א סיתהון ז"ל הובאו דבריו בספר קרבן אשה הנז' דף ג"ן שתמה עליו דמאי קשיתיה על הריב"ש מדברי הרשב"א והוא בר פלוגתיה הביאו מור"ם ח"מ סי' שי"ו ע"כ ול"ן דודאי אין כוונת ה' התנא להקשו' על הריב"ש מדברי הרשב"א דודאי בכגון דא אמרינן גברא אגברא קא רמית ומה גם כי הרמב"ן קאי כוותיה אלא כוונתו להביא סייעתא מדברי הרשב"א למה שחילק בין יורש ללוקח דגבי לוקח כיון דזכה הוא כל ימי חייו דין הוא דהבא מכחו יהיה כמוהו. וע"ז סיים וכן כתב הרשב"א דמבואר מדבריו דאם זכה יכול למכור זכותו לאחר שכן כתב בסי' אלף קמ"ה ואף דלגבי יורש לא ידענו דעת הרשב"א בזה מ"מ גבי לוקח מצאנו ראינו דיכול למכור זכותו לאחר ובודאי הטעם כיון דזכה הוא דין הוא דהבא מכחו יהיה כמוהו ומשום הכי יכול להשכיר ועוד נראה שדקדק כן מדברי הרשב"א דמדכתב בין להשאיל ובין למכור כל ימי חייו משמע דוקא כל ימי חייו יכול למכור ולהשכיר אבל אינו יכול להוריש' לבניו וכעת אין בידי ס' הרשב"א לראות הדברים בשורשן עוד הק' הר' התנא מההיא דפרק י"נ דתנן הכותב נכסיו לבניו מהיום ולאחר מיתה וכו' מכר האב מכורים לפירות משמע דהמשייר פירי לעצמו יכול למכור זכותו לאחר ומ"ש בן לוי ומוכר דקל ושייר פירי דלא שייר אלא לעצמו עיין שם

והנה לפי מ"ש דכל ענין של השיור כולא אומדן דעתא הוא נר' דל"ק דבשלמא גבי אב שנתן מתנה שיזכו בה בניו לאחר מותו והוא יאכל הפירות כל ימי חייו כדי להתפרנס מהם א"כ סברא היא דגם אם מכר לאחרים הפירות ממכרו ממכר כיון דגם ע"י מכירה זו נעשה לו הנאה שיתפרנס ממנה ואין סברא לו' שלא הניח הפירות כ"א לעצמו דוקא אבל גבי ההיא דדקל לא' ושייר פירותיו יש סברא לומר שלעצמו דוקא שייר חדא דאין דרך למכור הדקל ולהניח הפירות אלא מוכרים דקל עם פירותיו וכיון שזה שינה ומכר הדקל לבדו בלא פירות די לנו שיהנה שיורו לגבי עצמו דוקא. ועוד כיון שמכר השדה והדקל ושייר הפירות הו"ל הפירות כדבר שאינו מסויים ואינו זוכה אלא לעצמו דוקא ועוד אפ' לחלק ולו' דהיינו טעמא דגבי אב אם מכר מכורים משום דכל מתנ' האב משום כדי שלא ישתעבדו הנכסים לאשתו כמו שפי' רשב"ם ואין דעתו בשום אופן שיאכלו הבנים הפירות ולא יזכה בהם והוי כמי שהתנ' שאם ירצה למכור הפירות שיהיו מכורים כיון שעשה כל זה להבריח הנכסים מאשתו השניה ואה"נ אלו היה מוצא תקנה אחרת כגון שתחייב עצמ' אשתו שלא תגבה מאלו הנכסים היה עושה וכיון שכן הוא דין הוא שאם רצה למכור שיכול למכור אבל גבי דקל לא ידענו דעתו דאפ' דהא דשייר הפירות כדי לאוכלם הוא דוקא ואפ' לומר שלא הניח מקום לפירות והראיה שאם מכרן לאחר דלא