מר ואהלות רפט

אם לא היה כתו' האי לישנא דשמעון ואשתו היינו אומרים דזוכים בניו אחריו אף דתשמיש החצר הוי דבר שאינו מסויים וזה דלא כדברי הראנ"ח ולי הדל אחרי הס"ר רב המרחק ביניהם דהתם שאני לפי שנתן לו דירה בבית והקנ' לו גם כן תשמיש החצר וכיון שקנ' הבית לגמרי לפי שהוא דבר מסויים וקנה עמו ג"כ תשמיש החצר ודאי בכה"ג זוכים בניו אחריו והוי כמו מכר אילן עם פירותיו שודאי זוכה בפירות דלא אפ' לו' שלא יזכו בפירות לפי שהוא דבר שאינו מסויים וא"כ גם בזה כיון שזכ' בדיר' היה ראוי שיזכ' גם בתשמיש החצר גם לזרעו אחריו אלולי שכתו' שמעון ואשתו מיעוט אבל בניו אחריו לא בנדון מהראנ"ח שלא הקנה לו אלא תשמיש החצר דוקא ולא הקנ' לו שום דבר מסויים עמו. בכה"ג ודאי שלא זכו בניו אחריו לפי שהקנ' לו דבר שאינו מסויים והוא ז"ל תי' דהתם שאני לפי שהיה כתוב שישתמש בחצר מעתה ועד עולם דכיון דכתו' עד עולם משמע לו וליורשיו אחריו דבכי הא הוי לעולם משא"כ נדון הראנ"ח ע"כ ול"ן דחילוק זה יש בו מהדיוק דא"כ דלשון מעת' ועד עולם הוי משמע דגם בניו אחריו א"כ הוו תרתי דסתרן בשטרא דלשון שמעון ואשתו הוי מיעוט לבניו אחריו ואילו מלשון מעתה ועד עולם משמע דגם בניהם זוכים בזה כיון דכת' מעתה ועד עולם ומ"ש דסמכת אהאי לישנא דשמעון ואשתו ולא סמכת אהאי לישנא דמעת' ועד עולם שהוא לשון אחרון ואדרבא הס' נותנת לילך בתר לשון אחרון ונראה לו' דהן אמת דלשון מעת' ועד. עולם נרא' שגם בניו בכלל זכו בדיר' אלא היכא דכתו' זה הלשון עם מיעוט כההיא דהכא דכתו' בו שמעון ואשתו אז מפרשי' דמעת' ועד עולם שכתו' בשטר ר"ל עולמו של המקבל דהיינו זמן חייו שהוא חי אבל ודאי היכא דכתו' מעתה ועד עולם בלתי שום מיעוט בצידה ודאי דאמרינן לי ואפילו ליורשי

ומעתה לפ"ז מ"ש לעיל מה שהק' הק"י על מהראנ"ח מההיא דספר חזה התנופ' וכתבנו דאדרבא נרא' סייעתא מדבריו מדכת' שמעון ואשתו דהוי מיעוט משו"ה אין בנו כלל הא אי לא הוי האי מיעוט הוה אמרינן דזוכים בניו אחריו משום דברא כרעא דאבוי אינ' ראי' דהתם דאמרי' אילו לא הוה מיעוט היו זוכים בניו אחריו התם דוקא לפי שכתו' מעתה ועד עולם ומשמע גם בניו אחריו אבל אי לא הוי האי לישנא לא היו זוכים בניו אחריו דלא כהראנ"ח אלא שעדיין ק' לי מהא דכת' הרמב"ם פ"ו מה' מעשר הי"ט כהן שמכר שדה לישר' וא"ל ע"מ שהמעשר שלי לעולם וכו' ואם מת הרי בנו כשאר הכהנים הרי להדיא דאעפ"י שאמר לעולם אפ"ה לא זכו בניו אחריו ואמרינן דהאי לעולם פי' כל ימי חייו אלא שזה נרא' דוחק דא"כ הו"ל לרבי' למינקט רבותא ולימא הכי דאף על פי שאמר לעולם דמשמע גם בניו אחריו מ"מ כיון שאמר שלי דהוי מיעוט לא זכו בניו ובשלמא לפי' רשב"ם דפי' דכולא משום לישנא יתיר' ודי לנו אי אהני יתורא למאי דפי' דהיינו לעצמו שפיר דאף דאמר לעולם דמשמע גם בניו אחריו מכל מקום כיון דכולא משום יתור לשון די לנו אי אהני יתורא למה שפי' דהיינו לעצמו ועכ"פ נמצינו למדין מדברי הראנ"ח דתפס במושלם דגבי בן דאיהו כרעא דאבוי אמרי' לי וליורשי משמע ואם כן בנ"ד שיהודה ירש מקום אביו שמעון ודאי שיורש בנו זכותו אף שכת' בשטר שהחיו' לשמעון ולא פי' בניו דלי וליורשי משמע גבי בן ואף שהוא עצמו כתב שחילוק נכון הוא אלא שלא פי' הראשונים כנראה שאין לסמוך על זה וכן כתב הרב החבי"ב מ"מ נראה דאהניא לן להיות סניף בעלמא בהקבץ יחדיו עם שאר הסניפים דאי לא תימא הכי ק' על הרב החבי"ב שהביא דבריו מאחר דלא קי"ל הכי ולא עוד אלא שהבי' החילוק האחר דה"ה בן הבן אלא ודאי אהני לסעיף בעלמא ועל מ"ש הריב"ש סי' רנ"ז האמור לעיל הק' הרב התנא בפכ"ד מה' מכיר' הט"ז שהק' עליו דדבריו הם הפך דברי רשב"ם שכ' על ההיא ברייתא דבן לוי שאם אמר לי ולבני מת יתנו לבניו משום דכל מילתא דדייקינן מיתורא די לנו אי אהני יתורא למה שפירשנו דהיינו לעצמו וכו' עיין שם

ולכאורה לא ידענא מאי קא מתמ' שהרי הרמב"ם בפכ"ג מהלכות מכירה והרשב"א הובאו דבריו בש"ע והריטב"א והר"ן כולם כתבו כהריב"ש והרמב"ם נתן טעם בההיא דמכר אילן ושייר פירותיו לעצמו דכל לגבי דידיה בעין יפה הוא משייר ולאו משום יתור לשון כרשב"ם וא"כ מאי קא מתמה דדברי רשב"ם הוי תיובתיה מאחר דסבר ככל הני רבוותא ונרא' דזוהי קושית הרמב"ן שהק' עליו דאין הטעם משום יתור הלשון אלא משום דמאן דמשייר בעין יפה הוא משייר ע"כ והיינו ההיא דתנן התם אילן לא' ופירות לעצמו דמשם ג"כ למדה הרמב"ם וכבר הושג בזה ה' התנא מהרב פה"א דף מ"ט ורשב"ם עצמו בדף קמ"ח בההיא דדקל לא פי' שם שעיקר הנוסחא חוץ מפירותיו מהו מי אמרינן כיון דמעיקרא הדקל לבדו בלא פירות נתן לו ולא הוזקק לו' בו לישנא יתיר' חוץ מפירותיו אלא לשייר לעצמו מקום אמר ופשט לו חוץ מפירותיו הוי שיור דכל לשון מיותר לשייר קצת מן המתנ' לעצמו בא וכו' ע"ש

ומעתה לפי. זה ודאי דל"ק על רשב"ם מה שהק' עליו הרמב"ם משום דלא גרס התם משום דכל המשייר בעין יפה הוא משייר והתם נמי מטעם יתור כדכת' הכא ולעיקר מה שהשיג הפה"א על ה' התנא לפקד"ן דהמדקדק בדבריו ירא' דאין כוונתו להק' על הריב"ש מדברי רשב"ם דודאי ידע דסבר לה מר דהריב"ש כדעת הרמב"ן ואם כוונתו להק' על הריב"ש כך הול"ל דדבריו הם הפך דברי רשב"ם אלא כתב רשב"ם לא ס"ל הכי ונרא' דכוונתו לו' דרשב"ם פליג על האי דינא ומ"ש וצ"ע ר"ל צ"ע לענין דינא הילכתא כמי אי כרשב"ם או כהרמב"ן או יתכן לו' וצ"ע על הריב"ש שהביא הדבר בפשיטות בלתי