מר ואהלות רפח

דקמ"ל דדיוטא העליונה שלו ויורשיו יורשים ' הדיוטא וטעמא לפי שמכר דבר מסויים ומש"ה יורשיו כמוהו ואין זה דומה לבן לוי שמכר שדה לישראל ע"מ שהמעשר שלו דאין בניו בכלל דהתם שאני לפי שמכר דבר שאינו מסויים ואפש' דהא מילתא דפשיטא היא כיון דמעיקרא אמרי' דלא נכנס המשוייר בכלל המכירה וכאילו לא מכר אותו מקום ודאי שיורשיו כמוהו

וראיתי להרב החבי"ב בסימן ר"ז הגהב"י אות ג' שנשאל על יתומה שהיתה. סמוכה אצל אמה והיה ליתומה בית אחד ואם היתומה השכירה הבית הנז' לראובן בעד שתי שנים והתנית עם ראובן שאחר עבור ב' שנים אם ירצה ראובן לשבת בבית בסך הנז' הרשות בידו ומת ראובן ורוצים היורשים שלו לזכות באותו זכות ולדור בבית הנז' והשיב דיכולי' האם והבת לסלק היורשים הנז' מהשכירות והביא ראיה מדברי הריב"ש שכתב דבדבר שאינו מסויים אמרינן לי ולא ליורשי וסיים ואעפ"י שיש לחלק בין נדון דידן לנדון הריב"ש דבנדון הריב"ש הוא בתנאי ששייר לעצמו דכל לגבי דידיה בעין יפה הוא משייר ונ"ד אם זיכה ליורשים או לא גם מדברי מהרי"ו בסימן יו"ד חולק על הריב"ש מצאתי ראיתי להראנ"ח בסימן פ"ח שהוא כנ"ד למד כן מדברי הריב"ש לנדון שלו דלו ולא ליורשיו ואף עפ"י שלבסוף רצה לחלק בין נדון דידיה לנדון הריב"ש החילוק שחלקתי הנה מסיק שם הרב דכל שיש שם ספק יד ראובן על העליונ' שהחצר בחזקתו ועל היורש להביא ראיה והנה דברי הרב החבי"ב וגם דברי הראנ"ח באו כס' החתום וכבר עמד עליהם מו"ר בספר קרבן אשה דף ג"ן שהקשה וז"ל ותימה כיון דנדון הריב"ש במשייר לעצמו דקי"ל כל לגבי דידיה בעין יפה הוא משייר ואפ"ה פסק דאין יורשיו כמוהו כ"ש במשייר לאחרים וא"כ מה הוק' לו מדברי הריב"ששאדרבא דברי הריב"ש הוו סייעתיה ע"כ

ולעד"ן לפ' דברי מהראנ"ח וממילא יתפרשו דברי ה' החבי"ב והוא במה שכ' ומ"מ עדיין נשאר לחלק בין נדון שלנו שהספק אם זכה הזוכה לו וליורשיו או לא ור"ל דבשלמא בנ"ד דין הוא שנאמר שזוכים בניו אחריו לפי ששמעון הזוכה בעצמו כבר כתוב בידו שטר שזכה בתשמיש החצר ולא יש לנו שום צד ספק לו' אם הוא בעצמו זכה אם לאו וכל ס' שלנו ביורשים שלו אם נאמר דכיון דכבר זכה שמעון יש סברא. לומר שזכו בניו אחריו זכות שכבר זכה בו הוא עצמו אבל בנדון הריב"ש בההיא דדקל לאחד שמכר הדקל לאחר ושייר פירותיו לעצמו דכתב עלה הריב"ש דכיון דדבר שאינו מסויים הוא אינם זוכים בניו אחריו דשם נפל הספק בעיקר זכייתו והראיה דכתב הרמב"ם דאם מכר אילן לא' ופירות לא' דאין זוכה הב' בפירות אלא דאם שייר לעצמו אמרינן לגבי דידי' בעין יפה משייר אבל לגבי בניו אין סברא שיזכו בזה דהא דכיון דמת חזר' דינם להיות כמו אם מכר אילן לא'. ופירות לא' דלא זכה האחר בפירות וגם בניו לא זכו בזה ודי לנו שנאמר דוקא לגבי עצמו בעין יפה הוא משייר אבל לגבי בניו לא ועמ"ש הרב החבי"ב ונסתייע מדברי מהראנ"ח שגם הוא חולק בהכי ראיתי לה' הנז' שהקשה עליו בזה וכתב דמ"ש מהראנ"ח ומ"מ נשאר לנו לחלק קצת בין נדון שלנו וכו' דזה לא קאי לדברי הריב"ש דאדרבא הוי במכ"ש רק לא קאי אלא לדברי מהרי"ו שכתב בשמו שחולק על הריב"ש שכתב שהמשייר תשמיש יכול למכור ולהשכיר אותו זכות ולכאורה רצה הרב לו' דאפ' דמודה הרב בירושה דלי ולא ליורשי דלדידיה מכר עדיף מירושה ולבסוף אסיק דאפש' דאית ליה בין מכר ובין ירושה שוין דלו וליורשיו ס"ל וע"ז קאמר ומ"ש יש לחלק קצת דהיינו אפילו תימא דמהרי"ו לא מפליג בין מכר ובין לירושה וכו' יש לחלק דלא קאמר הרב אלא בנדון דידן במשייר לעצמו אבל במשייר לאחרים לא ע"כ. ולא ידעתי היאך עלה על לבו לומר שמהראנ"ח סבר כדעת מהרי"ו דבין מכר ובין ירושה שוין דלי וליורשי משמע דאם כן חזרה הקו' למקומ' מההיא דבן לוי שמכר שדה לישראל דמשמע מינה דבירוש' אין זוכים בניו אחריו דהא מהראנ"ח הוק' לו בתחי' זה על דברי מהרי"ו וכתב דאפ' דמהרי"ו יודה בירוש' ובזה ל"ק עליו מההיא דבן לוי אבל אם נימא שאינו מוד' בירוש' וכולם שוים בין מכר ובין ירושה אם כן הדרא. קושיא לדוכת' לכן נר' דודאי לא חזר בו מהראנ"ח מלחלק בדעת מהרי"ו בין מכר לירושה אלא דמ"ש לבסוף שאין זה מוכרח בדברי הרב אלא שלשופרא דשטרא כת' כן אין הכונ' שחזר בו ממה שחילק בתחילה אלא שבתחיל' רצה להכריח חילוק שחילק בדעת מהרי"ו ממה שנרא' מתוך דבריו שמה שפי' באותו שטר שיהיה לקונה ולבני ביתו רשות להלוך הוא ליפות כוחו של הקונ' שיהיה אותו זכות לו וליורשיו משמע שאעפ"י שלענין מכירה לא הוצרך לפ' לפי שמן הדין אפי' בלתי תנאי יכול למכור לענין ירוש' הוצרך לפ' וע"ז סיים שאין זה מוכרח מדברי מהרי"ו ע"ש. אבל ודאי שבעיקר שחילק בדעת מהרי"ו לא חזר בו מזה דא"כ הדרא קושיא לדוכת' על מהרי"ו מההיא דבן לוי אלא ודאי נרא' פשוט דלא חזר בו מלחלק בין מכר לירוש' ועמ"ש מהראנ"ח בסי' פ"ח דנ"ד היה שראובן נתן לשמעון רשות להשתמש ולצאת ולבוא דרך הפתח הפתוח' לחצירו ולהשתמש בחצר לכל הצריך לו ושאל אם יורשים של שמעון זוכים באותו זכות והשיב דלא זכו יורשי שמעון בחצר

וראיתי למהריט"א בספר שמחת יום טוב דף ס"ח ע"ד שהק' על דבריו מההיא שכת' מרן בספר חזה התנופ' שהבאתי דבריו לעיל דמפורש יוצא דדוקא בכה"ג שהזכיר שמעון ואשתו בנתינת הרשות להשתמש בחצר אמרינן שאעפ"י שנתינת החדר הית' מתנ' גמור' לשמעון ובניו נתינת הרשות להשתמש בחצר לא היה אלא לשמעון ולאשתו אבל לא לבניהם אחריהם אבל