מר ואהלות רפ

בדינא לא הוי תפיסה ורצו מזה גובים ממי. שהתפיסם רצו גובים ממי שתפס ומוציאין מידו יעש"ב

גם הש"ך בסימן נ"ח הביא כמה פוסקים | ומכללם הריב"ש בסימן שצ"ג דסברי כהרא"ש ודחה סברת הריטב"א והסכים לדינא כוותייהו דכל היכא דבתפיסתו מרשות אחר יגיע לו נזק לא הויא תפיסה. ועיין במהרי"ט שהקשה על תשובת הרא"ש ממ"ש בהלכות גבי ההוא בקרא דמחייב לשלומי שהניחו לתפוס ואפ"ה משמע דהויא תפיסה אע"ג שיגיע לו נזק ופי' דאין כוונת הרא"ש אלא ללמדנו שאם מחמת תפיסה זוכה מחייב בקרא ואה"נ דלפי זה לא הויא תפיסה. וכתב ע"ז הרב מ"ל שזהו דוחק ואיהו פי' דתשו' הרא"ש שאני שמשר לו בתורת שמירה וכיון שחייב המפקיד לשלם הרי הוא כאלו תפס מרשותו שאינו חייב וצריך להחזירו לו אבל בה' שתפס שלא ברשות לא קבל עליו שמירה ואף אם חייב המפקיד לשלם לא משגחינן ביה ולפי חילוק זה קם ליה הרא"ש כס' הריטב"א כמו שיראה המעיין דלא קאמר דלא הויא תפיס' אלא היכא שתפס שלא ברשות

אמנם הרואה יראה דהריב"ש בתשובה פליג על זה שעקר חילוקו בנ"ד בההוא בקרא בין היכא שלפי טענתו של התופס אלו היה מודה לדבריו מי שתפס מרשותו לא הוה מתחייב הויא תפיסה אף שיתחייב משום דא"ל את גרמת לנפשך שלא הודית לדברי אבל היכא דלפי טענתו של התופס מחייב מי שתפס ממנו לא הויא תפיסה גם מהרי"ט ז"ל עשה חלוק אחר בדעת הרא"ש בסימן ע"ב בין היכא שהתפיסו בידים מיד קמה לה ברשותו והוי כאלו מרשותו תפס בין היכא שתפס שלא מדעתו כמו גבי ההוא בקרא ולפ"ז יוצא בנ"ד דאפי' תפס מישראל כיון שהתפיסו בידים ועשה פשיעה לא הויא תפיסה וכן לסברת הריב"ש דאפילו לדברי התופס מתחייב מי שתפס ממנו אינו יכול להזיקו בתפיסתו ומ"מ בנ"ד אפי' לסברת הרב מ"ל לא הויא תפיסה אף שלא קבל עליה שמירה בשעה שלקחו מן הגוי להחזירו לו והוי כתפס שלא ברשות כיון שהתפיסה מיד הערל ויכולין היורשים לתובעו בדין וחוזר ומוציא ממנו וכמ"ש מהרי"ט ז"ל

באופן דהיוצא מכל הני שקלא וטריא שכתבנו דתפיסה דמקבל המתנה לא הויא תפיסה כלל ומוציאין אותה ממש בדינא מכמה טעמים שונים שנתבארו בדברינו והייתי רוצה עכשיו לכתוב באותה סברא שפתחנו בתחי' דברינו לעיל ולהביא כמה ראיות לע"ד דהאי לישנא דנ"ד שהוא סתם שלא הוזכר בו לא זיכוי להדיא ולא הולך דדינו כזיכוי אפי' בעלמא במתנה שהיא מרצון נפשו בלי תביעה ואף שאין אנו צריכין לזה בנ"ד כמש"ל. אמנם כדי להתלמד במקום אחר אבל לפי שראיתי לחד מן חברייא עמיתי בתורה שא"ל ע"פ שמצא ראיות להפך דהאי לישנא בסתם לא הוי כזיכוי. והנה הוא כותב לעצמו על כן משכתי ידי מלכתוב בענין זה עד שאראה ראיותיו שאם הם ברורות חוזרני בי ואם לא יחדיו למשפט נקרבה להביא ראיותי עוד צריך אני להודיע שבנ"ד. המקבל מתנה בשעה שנמסרה ביד אביו לשמו היה קטן ויש להסתפק אם זכיית אביו לא הוי כזכייתו ע"י אחר דאמרינן שזוכה לעצמו ואינו זוכה לאביו או דילמא בהא זוכה לאביו כאלו קבלה ע"י עצמו ולפי שראיתי לאחד מן השרפים הר' המו' מוהרי"ב נר"ו נכנס בחקירה זו והרי הוא כותב על כן לא כתבתי בפרט הלזו ויהיו דברי אלה כיהודה ועוד לקרא דאפילו נימא שזכייתו ע"י אביו הרי היא לעצמו אפ"ה לא זכה בה מהטעמי' שכתבנו דאעקרא דמלתא י"ל דאביו לא נתכוון לזכות לו בשתיקה זו אלא לעצמו בפרעון תביעתו

כל זה כתבתי להלכה אבל למעשה עד שיסכימו עמי הרבנים המו' אשר להם משפט הגאולה

נאום העבד נרצע לפני כל יודעי דת ודין רבני מתאי. הצעיר יצחק בן שבתי ס"ט

שאלה ל"ד

ראובן ושמעון נשתתפו זה עם זה זה נתן קרן מנה וזה נתן קרן מאתי' לזמן קצוב בקגו"ש וש"ח ובתוך זה הזמן בעל המנה הוציא הוצאות ועשה מטלטלי בית ונשא אשה ומשך כל הקרן שהניח ואח"כ נעשה הפסד ג"כ במשא ומתן גם הוציא עוד הוצאות מן הקרן של השיתוף ולא נשאר מן הקרן של חבירו ואפילו חצי שיעור ומת וחלי"ש בעל המנה ועמדה האלמנה שהיא מוחזקת במטל' הבית ועשתה תפיסה במטלטלי הבית ובמלבושים של בעלה ובא השותף טעון דכיון דמעות השו' הם מעורבים יחד והשני קרנים משועבדים זה לזה א"כ כל מה שעשה מטלטלים הוא מקרן שלו ועוד דאני קודם לאשה בשט"ח ואני גובה תחילה ומה שישאר תגבה לכתובתה יורנו המורה כיצד הדין נותן ושכמ"ה

תשובה מה הלשון אומרת. וכזאת מדברת מה אענה ומה אומר משו' דלא גמר. וניבו נבזה. משום דלא חזי. ומה מיני לערוך שיחה דמחזי. ברמות רוחא. קשי' לרישא: דבר שפתים לית בהו ממשא. זאת אשיב אל לבי. אף רוחי בקרבי. כי תור' היא ומודע לבינה. להבין ולהורות דרך אמונה ואני אמרתי אגלה. הני מילי. כנושא ונותן