מר ואהלות רעז

מהיום ולאחר מיתה אי אמרינן דמתנה גמורה היא עכ"ל

הרי להדיא היכא דאי אמרינן למתנ' גמורה אי כיון הרי הוא זוכה מחיים בשעת המתנה ואפ"ה אית להו בדעת הרמב"ם דאפי' תפס מוציאין מידו אף. דלהרמב"ם שס"ל דתפיס' אפי' לאחר שנולד הספק מהניא וא"כ הו"ל רובא לגביה דפליגי על סברתו וכבר כתבנו דבתפיס' אזלינן בתר רובא אפי' שימצא פוסק אחד דס"ל כהרב פ"מ בנ"ד מוציאין מידו כ"ש עכשיו שלא מצינו מאן דסבר כוותיה דהו"ל יחיד לגבייהו. ועפ"י תורתו של הר' פ"מ נבא לישא וליתן על דברי הרב החבי"ב ז"ל שנשא ונתן בדברי מהרש"ג וסיים וכתב עליו ואין אני מודה לו בזה דכמו דתכף בשעת מיתה נפלו נכסי קמו יתמי ה"נ תכף. בשעת מיתה זכתה היא בנכסים מחמת הקי"ל דמיתת הבעל ותפיסתה באים כא' עכ"ל והן אמת לפי מה שביארנו בודאי לא זה היה דעתו של מהרש"ג שהרי קא יליף לדיניה מהאי דינא דהרמב"ם גבי בריא והתם אי אמרינן למתנה איכוון מחיים זכה ויכול לו' קי"ל משעת המתנה דלמתנה איכוון קודם שזכו היורשים . ואפ"ה ס"ל בדעת הרמב"ם דאפי' תפס מוציאין מידו אלא יראה שדעתו כדעת הריב"ש דלא מה מהניא תפיסת ספק לגבי היורשים בכל גוונא אפי' בספק זכייה מחיים ופליג על הרב פ"מ

אמנם אף לס' החבי"ב בדעתו לא קשיא מה שהקשה עליו משום דצוואת הבעל . לא חיילא אלא לאחר מותו והירושה היא בגמר : מיתה חיילא והיא קודמת לזכיית המתנה וכמו דיליף לה הפ"מ מההיא דפ' י"נ. ועפ"ז נבא נמי לדחות ראיית מהרש"ג בדעת הרמב"ם : מדברי הנמק"י באופן אחר ממה שדוחה אותה הרב החבי"ב ז"ל הנה הרב ז"ל הקשה דאפילו נימא שהנ"י איירי אפילו תפוס קודם שנולד הספק אין ראייה מדבריו שיש לנו לדעת מ"ש הרב הנמק"י כיון שדבריו בטלים נמצא שהיורשים מוחזקים למה לא כתב כיון דאיכא ספיק' היורשי' האחרים מוחזקים דמנ"ל האי חזקה והרי מוחזק ועומד מחיים קודם שנפלו הנכסים ברשו' היורשי' וברשותו וכשנפל הספק בשעת הזכייה אם הוא זוכה או הם זוכים הנכסים המה ברשותו ומוחזק הוא בהם וא"כ מן הדין זוכה בהם ובשלמא אלו היו הנכסים בשעת מיתה ברשות היורשים שייך למימר כיון שהמה מוחזקים הרי הם זוכין מן הדין ואפי' תפס. אח"כ מהם מוציאים מידו לס' הנמק"י דתפיסת ספק לא. מהניא אבל מכיון שבשעה שמתה היה תפוס אדרבה הנכסים בחזקתו ומש"ה אתי עלה הנמק"י כיון שדבריו בטלים משעה שהוציא אותם הדברים מפיו הוו . היורשים מוחזקים בנכסים משעת הצוואה ולא מהניא תפיסתו אח"כ אפי' מחיים והר' החבי"ב מחמת דקדוק זה דחה ראייה זו דלא אמר הנמק"י דאפילו תפס מוציאין מידו אלא בספיקא דדינא אם יכול בריא להנחיל לבנו או לאו אבל בדינא דהרמב"ם שהספק בדעתו אם למתנה איכוון או לאו אפי' הנמק"י מודה דאם תפס דאין מוציאי' מידו משום שיאמר דלמתנה איכוון עש"ב

אמנם עפ"י חלוקו של הרב פ"מ יש לדחות באופן אחר דלא אמר הנמק"י דדבריו בטלים ואפי' תפס מפקינן מניה אלא דוקא שאינו רוצה לתת לבנו אלא לאחר מיתה בלשון נחלה והיורשים קודמים בנחלה דאורייתא שהיא ממילא בשעת גמר מיתה מש"ה הוו הנכסים בחזקת היורשים וזכותם קודם שיבואו לזכות בחזקת המקבל מתנה ובזה דוקא אפי' תפס מוציאין מידו אבל בדינא דהרמב"ם שאם נאמר למתנה איכוון זכייתו הויא מחיים וקדמה לזכות היורשי' מודה הנמק"י דאם תפס דאין מוציאין מידו אפי' לגבי היורשים:.

ואיך שיהיה סברתו וחילוקו של הרב פ"מ לא תברא מניה לנדון דידן להוציא מחזקת היורשים כיון דאיכא גדולים ועצומים שיראה דפליגי על סברתו אזלינן בתר רובא דס"ל דאפי' תפס מוציאין מידו. זהו מה שנראה לע"ד. אחרי כותבי זה שוב ראיתי בספר עדות ביעקב נכד מחראד"ב שהביא תשו' ארוכה להרב החבי"ב בסימן ע"א שחזר ושנה כל דברותיו שנשא ונתן בדברי מהרש"ג ובדף ק"ץ ע"ב נשא ונתן בדעת הריטב"א דס"ל גבי בעיא דבריא שכת' נכסיו לבנו דכיון דיש לו שטר מתנה. הרי הוא מוחזק במתנתו ועל היורשים להביא ראייה שלא נתכוון אלא לאפטרופוס והעלה דלא פליג על ס' הרשב"א דכל דאיכא לאסתפוקי בלשון המתנ' על המקבל להביא ראיה שדוקא גבי בעיא דבריא דהלשון אין בו מתום שכתוב בו לשון מתנ' בפי' אלא דהספק בדעתו אם כיוין למתנ' או לאו בזה ס"ל להריטב"א דעל היורשים להביא ראייה אבל היכא דאיכא לאסתפיקי בלשון המתנ' גופה אם עולה בדין או לאו גם הריטב"א מודה דעל המקבל להביא ראיה וסיים וכתב וה"ה דכשיש לנו ספק באמירת המוריש אם אמר בל' המועיל או לאו דהיורשים הם המוחזקים ואפי' תפס המקבל מוציאין ממנו כמ"ש הרב הנמק"י וכן כת' כפי' מהרשד"ם בח"מ סימן ש"ן והריב"ש בסימן ק"ס והראד"ב בסימן רי"ז וצרף לזה דעת הרב מ"ץ בח"א סי' נ"ב גם מהר"י הלוי בסימן ע"ג שאפילו המקבל מתנה מוחזק בנכסים אפ"ה היורשים הוו מוחזקים לבד הג"מ והמבי"ט ח"א סי' ש"ט ובח"ב סימן ב' ס"ל דאם תפס המקבל אין מוציאין מידו א"כ דון מנה לנ"ד דליכא לשון מתנה כלל מן התובע למקבל מתנה אלא עיקר זכייתו היא משום שאנו אומרים הסכימה דעתו לדברי הנתבע שנתכוון לזכות לבנו ויש לנו ספק דשמא דעתו היתה לזכות לעצמו אף הריטב"א מודה דהיורשים הוו מוחזקים ואפי' תפס מוציאין מידו והן אמת שמלבד תורתו של הרב החבי"ב מתחיל' עלה בדעתי חלוק אחר דאף הריטב"א יודה בנ"ד שדוקא היכא דאיכא שטר מן הנותן להמקבל ס"ל דהמקבל הוי מוחזק אבל הכא דליכא שטר ולא דברים מן התובע שהוא הנותן יורה דהיורשי' הם מוחזקים אבל לא הוצרכתי להאריך בזה משום