מר ואהלות רעה

אף להוציא מידו שכבר הוא תפוס ולא מהניא תפיסתו

שבתי וראה להרב חבי"ב בסי' ק"ח בהגהת הטור אות מ"ד שכתב כלשון הזה אין טענים ליורשים אלא להחזיק הרשד"ם וכו' אבל מהרי"א בסימן שכ"ח כתב דטענינן ליורשים אף להוציא וכדברי הרשד"ם מתברר מתוך דברי מורי הרב ח"א סימן ט"ל וכמ"ש לשונו בס"ד אות מ"ו אבל הריב"ש בסימן רי"א כתב כמהרזא טכ"ל וא"כ לכאור' ירא' דהדבר במחלוקת שנוי וא"כ כיון שהמקבל המתנ' תפוס אמור יאמר קי"ל כהרשד"ם ומהרי"ט דס"ל דלא טענינן ליורשים להוציא ואף שמתחל' היתה האבן ברשות היורשים והויא לה תפיסת ספק אנן קי"ל כהרמב"ם דהויא לה תפיסה

אמנם אחר העיון ירא' שדברי הרב כנה"ג : תמוהים שהרי כבר נתבאר בסמוך דאדרב' מדברי הרי"ט ז"ל ירא' להדיא דס"ל דטענינן ליורשים אף להוציא ומאי דמייתי ראיה לזה מדבריו בסימן ט"ל אנכי הצעיר לא זכיתי להבין ראייתו דהתם לא משום דהוי להוציא בלבד אתי עלה הר' ז"ל אלא משום דחזק' שהנכסים הללו שהם ביד היורשים של מקבלי מתנה הם ואביהם לא הוה מהימן לומר שאלו אחרים הם. אלא בטענת מגו דהחזרתי לא טענינן האי טענ' ליורשים. להוציא הנכסים מחזקת מקבלי המתנה. בטענה שלא היה אביהם נאמן אלא במגו דהחזרתי זהו עקר טעמו של הר' אבל אלו היה אביהם נאמן בטענה דלא צריכה מגו טענינן ליורשים אף להוציא כמו טענת נאנסו דפשי' ליה להר' דטענינן ליורשים אף להוציא וכמו שנתבאר באופן דלפ"ז אף מהרי"ט קאי בשיטת הריב"ש ומהרי"א ולא נשאר אלא הרשד"ם שהוא יחיד לגבי הנהו תלתא ואין המוחזק יוכל לומר קי"ל כמהרשד"ם

אמנם שוב עיינתי בדברי מהרי"א ז"ל בסי' שכ"ט ששם הובאה תשו' מהרשד"ם שכת' דלא טענינן ליורשים להוציא אלא דוקא היכא דאיכא סטרא בידייהו דמסייע להו משום חזקה דשטר שבידם אלים הוא שלא פרע לאביהם כמו שמבואר בדברי הטור בסי' פ"ב וחזר והודה לו מהרי"א בהאי סברא דהיכא דליכא שטרא דמסייע להיורשי' לא טענינן להיורשים להוציא אמנם משום דס"ל למהרי"א באותו נדון נמי דהשטר מסייע ליורשי' שלא פרע המשכיר לאביהם מדמי השכירות אשר קבל מאביהם מש"ה דן דאמרי' מגו אף להוציא גם כל הפוסקים שהובאו שם מהר"ם מטלון ומהר"י. איתסאק ומהר"ש לבית לוי ומהר"ר דוד ברוך כולהו מודו דאי לאו שהשטר מסייע להיורשים מטעמים שונים שהובאו בדבריהם לא הוה טענינן להיורשים להוציא הבית מחזקת בעליו המשכיר וא"כ לפ"ז יראה דהדר דינא בנ"ד דלא טענינן להיורשים להוציא דליכא חזק' או שום דבר דמסייע להו מהאי פסק דין של המתנ' שלא נתכוון אביהם לזכות לבנו במתנה והרי היא שלהם ויכול לטעון המקבל מתנה שהוא תפוס בה קי"ל כרוב הפוסקים דס"ל דלא טענינן להיורשים להוציא

אמנם יראה לע"ד בנדון דידן דכ"ע מודו דטענינן אף להוציא משום דנדון דידהו שאני דאיכא תרי טעמי חדא שהמשכיר בא בטענת ברי שכבר החזיר לאביהם דמי השכירות ותו שיש לו חזקה בקרקע זו שהיא שלו מקודם ואף עכשיו היא בחזקתו אבל בנ"ד שאינו בא התפוס בטענת בריא שהיא שלו וזכה מן הדין דשמא לא נתכוון אביו לזכות לו גם נמי מה"ט לא נעשה לו חזקה בה מעולם שהיא שלו טענינן ליורשים אף להוציא ממנו וכנדון מהרי"ט ז"ל ויש לומר דכל הפוסקים מודים לסבר' מהרי"ט ז"ל דטענינן ליורשים נאנסו אף להוציא ממנו כיון שאינו בא בטענת ברי שאביהם חייב לו דשמא נאנסו זהו מה שנראה לע"ד:

עוד אמינא טעמא אחרינא בנ"ד דכשהיתה האבן ברשות היורשים אין אנו צריכין לזכות להם מטעמא דטענינן ליורשים כל מאי דמצי אבוהון למטען אלא מטעמא אחרינא הוא בזה האופן שהרי כבר נתבאר לעיל דאי אפשר לזכות במתנה זו בנו עד שירצה אביהם ויסכים גם הוא לזכות לו דאיהו עקר שהתביעה שלו היתה. וא"כ זכיית בנו במתנה זו מכח אביו וכיון שנלב"ע אביו לא גילה דעתו אם כוונתו היתה לזכות לבנו או לא הוי ספיקא בדעתו מה היתה וכיון שמת נפלו הנכסים ביד היורשים מחמת אביהם והמקבל מתנה הוי תובע והם נתבעים וכל ספק ממונא קולא לנתבע וחומרא לתובע וה"ז דומה לע"ד למאי דאיבעיא בפרק י"נ בבריא שכתב כל נכסיו לבנו אם למתנה איכוון כיון דקאי הוא או דילמא בברי נמי ניחא ליה. דלשתמעון מליה מהשתא ולאפטרופוסא איכוון: ולא אפשיטא ופסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דלקולא עבדינן ולא עשאו אלא אפטרופא עיין בטח"מ סי' רמ"ו שהביא האי דינא וכ"ת דהיינו כשבא להוציא מרשות. היורשים בדינא אבל אם. כבר תפס הו"ל איהו נתבע והיורשים תובעים וי"ל דמהניא תפיסתו לזה אשיב ואומר במה. שראיתי להרב כנה"ג בהגהת ב"י אות כ"ו וז"ל. ומצאתי תשובה בשם מהר"ש גאון ז"ל בלשון הזה וכיון דהוי נ"ד פלוגתא דרבוותא אי למתנ' נתן לה או עשאה אפטרופא לבד היה נראה לכאורה שכיון שהאשה מוחזקת בנכסים היתה יכולה לו'. קי"ל כמ"ד מתנה הוי. נראה בעיני שאינו כן אלא כיון שמת הנכסים עומדים בחזקת היורשים ועליה להביא ראיה שמתנה היא ואין מועיל לה תפיסה לגבי היורשים והביא ראיה מהאי דינא שהבאנו לעיל שלא ביאר הרמב"ם אם תפס הבן או האשה לא מפקינן מנייהו אלא ודאי. דהכא שהם תפוסים לא מהניא להו תפיסה עוד הביא ראיה מדברי הנ"י שכתב גבי בריא שכתב כל' נכסיו לבנו לר"י בן ברוקא בלשון ירושה בעיא ולא אפשיטא דאפי' תפס מפקינן מניה דלאו דידי' שקיל כיון שדבריו בטלים נמצא שהיורשי' האחרו' מוחזקים בנכסים והרב החבי"ב האריך בפלפולו הזך ונשא ונתן בדברי מהרש"ג ונחלק עליו אבל היוצא מדבריו בקצור הוא זה דע"כ לא פליג